סופוקלס\אנטיגונה

אנטיגונה\ סופוקלס

מי זה בכלל סופוקלס?
סופקולס היה מחזאי יווני שחי באתונה במאה החמישית לפני הספירה. הוא כתב המון מחזות והיה מאוד מפורסם, הוא היה נערץ ושימש בתפקידים ציבוריים חשובים מאוד. מבין כל מה שהוא כתב הסיפורים הכי מוכרים לנו נקראים "הטרילוגיה התיבאנית" שבה נכללים אדיפוס המלך, אנטיגונה ואדיפוס בקולונוס.

ביוון העתיקה, עוד כשחי סופוקלס לא היו בתי ספר, והחינוך של הציבור נעשה על ידי המחזות (לכן, למחזה הייתה משמעות דידקטית, חינוכית).
המחזה אנטיגונה, מעלה בעיה מוסרית ובסופו של דבר גם פותר אותה (הוא משתמש במקהלה כדי לעשות את זה).

אז למרות שקודם כתב סופוקלס את אנטיגונה ורק אז הוא כתב את אדיפוס המלך. למה אכפת לי בכלל? כי הסיפור של אדיפוס הוא ההקדמה לאנטיגונה.

אני הולכת לכתוב לכם את הסיפור של אדיפוס דיי באריכות פשוט כדי שתבינו בדיוק מה קרה לפני הסיפור של אנטיגונה. במבחן שלכם, גם אם תצטרכו לרשום את התקציר של אדיפוס בתור הקדמה, אתם ככל הנראה תצטרכו לקצר, מניסיון.

אוקי, אז אנחנו בממלכת תבי שביוון, שולטים בה ליוס ויוקסטה אשר נשואים באושר. איזה כיף איזה יופי נולד להם תינוקי חמודי. כנהוג, הם הולכים לאורקל מדלפי (מן מגדת עתידות מגניבה שמדברת עם האלים ואז אומרת נבואה על הילד הנולד), והיא מספרת להם שהתינוק שלהם יגדל ויהרוג את אביו וינשא לאימו. אוי לא איך אפשר ההורים הצעירים נבהלים מאוד ומחליטים, שהם רוצים למנוע את זה מלקרות אז הם  מחליטים לקחת איזה רועה צאן, ולומר לו להרוג את הילד. הרועה צאן לא עול להרוג את הילד, אז הוא נותן אותו לאחד מהחברים שלו ממלכה אחרת קורינתוס. רועה הצאן השני יודע שהמלך שלו והמלכה לא מצליחים להביא ילד, אז מחליט להעביר את התינוק אליהם, והתינוקי גדל בבית המלוכה והוא בעצם יורש העצר של הממלכה. לא יודעת אם ניחשתן עד עכשיו, אבל כן, התינוק הוא אדיפוס.

אדיפוס שלנו גדל, והגיע הרגע שבו הוא מחליט ללכת אל האורקל מדלפי כדי לגלות את עתידו, ואוי לא, היא אומרת לו שבבוא היום הוא ירצח את אביו ויתחתן עם אימו. מבחינת אדיפוס, אביו ואימו הם אלו שאימצו אותו (הוא לא יודע שהוא מאומץ), אז מה שהוא עושה, כדי לא לפגוע בהורים האהובים שלו, הוא בורח.

בדרך, הוא נתקל בכרכרה עם אנשים, ומתפתח בינהם ריב. הם כולם מתחילים ללכת מכות ואדיפוס מצליח להרוג את כל יושבי הכרכרה חוץ מאחד אשר בורח. רצה הגורל ואחד מהאנשים שהיו בכרכרה היה ליוס, מלך תבי, אבא של אדיפוס.

אדיפוס, ממשיך בדרכו ואז מגיע לשערי העיר תבי. על השערים יושב ספינקס, שמאיים על תושבי העיר והוא רשע בכללי- הדרך היחידה לעבור אותו היא רק אם תדע לענות לו על החידה (אנשים מבחוץ לא בדיוק יודעים את התשובה). אדיפוס מנסה לענות על החידה ומצליח- זה גורם לספינקס ליפול ולמות. יוקסטה, המלכה שעכשיו היא אלמנה, באה אליו ואומרת לו "יואו איזה חכם אתה, אוי תראה אין לי בעל, אין מי שישלוט בממלכה איתי אז אולי תתחתן איתי ותהיה המלך של תבי?"

כמובן שאדיפוס מסכים, והם מתחתנים ומתחילים לחיות באושר ועושר, מולידים ילדים, 4 במספר (אנטיגונה ואיסמנה הבנות , ופולינקס ואטאוקלס הבנים). והכל טוב ויפה עד שפתאום יש מגפה נוראית בעיר. אדיפוס הולך לאורקל מדלפי ולאט לאט מתחילים להבין בדיוק מה קרה- מגלים שאדיפוס היה זה שהרג את ליוס, וגם את זה שהוא התינוקי שדיברנו עליו בתחילת הסיפור. המום מהדברים האיומים שקרו, אדיפוס מגלה את עצמו ועוקר לעצמו את העיניים כדי שיתור בעולם עיוור.

הבנים שלו, נשארים בתבי, אבל השאלה מי ימלוך? אז הם עושים ביניהם הסכם- אטואוקלס יתחיל, וימלוך במשך תקופת זמן מסוימת, ואז כשהתקופה הזו תעבור יקח פולינקס את השלטון.

אטואוקלס מתחיל למלוך, אבל הוא לא רוצה לוותר אחר כך על המלוכה לטובת אחיו פולינקס, אז פולינקס מתעצבן נורא,והולך לממלכה אחרת בשם ארגוס. שם הוא נושא לאישה את בת המלך והופך ליורש העצר של ארגוס. הוא מכריז מלחמה על תבי, ויוצא להילחם. במלחמה הזו נהרגים אנשים אבל לנו לא ממש אכפת, לנו אכפת מזה שנערך קרב בין שני האחים פולינקס ואטאוקלס במהלכו שניהם מתו.

אז עכשיו אין לנו מלך בתבי (כי שני יורשי העצר דיי מתים כרגע), ומגיע הדוד שלהם לשלוט בתבי- קריאון.  הוא בא עם אורודריקה אישתו והבן שלהם הימון.

אל תדאגו, לא משאירה אתכם בלי עץ משפחתי נוח:

וזהו, זה כל מה שהיה בפרקים הקודמים של עלילות אנטיגונה.

אם אנחנו כבר ברוח של שרטוטים ודברים נחמדים כאלו, בואו ונראה שנייה איך בנויים המעמדות ביוון באותם הימים:

מי שמעליך בסרטוט היפה הזה, אתה חייב לכבד אותו, ולעשות כל מה שהוא אומר ומצווה לך, גם אם אתה לא מאמין בזה ב100% וחושב שזה כנגד רצון האלים. אם כך הדבר, האלים אחר כך יתנקמו בו בעצמם, אבל אתה, אין לך את הסמכות לערער על מעמדו. מכאן, שכל אדם שיפקפק, ויערער על מעמדו של אדם מעליו, בעצם חוטא בחטא היוהרה, חטא ההיבריס.
ורגע לפני שאנחנו נדבר על מה שקורה בסיפור אנטיגונה, אנחנו נגיד שאנטיגונה היא טרגדיה של אופי וגורל:
טרגדיה של גורל-  הערצת האלים הייתה האמונה שרווחה בתקופתו של סופוקלס ולכן המחזה שלו סובב סביב כך שהאלים הם אלו שקובעים את גורל האדם.

טרגדיה של אופי- סופוקלס היה חדשני בהשוואה לתקופתו. הוא הכניס למחזות שלו גם את הרעיון שגורל האדם קשור גם ליצרי ליבו. ככה למשל במחזה, אנטיגונה מביאה על עצמה את גורלה באמצעות ההתנהגות האימפולסיבית שלה, וקראון הביא על עצמו את גורלו באמצעות העריצות וחוסר הגמישות של האופי שלו.

טרגדיה של אופי וגורל-  תכונות האופי השליליות של הגיבור, הן אלו שהביאו אותו למעשים שעשה- אבל, הוא לא אשם בתכונותיו מפני שהן הוטבעו בו על ידי האלים - ככה שבסופו של דבר, הגיבור שלנו הוא גיבור טרגי והוא קורבן האלים.

דורותיאה קרוק:  הגברת הנחמדה זו היא חוקרת טרגדיות והיא המציאה משהו שנקרא מאפייני הטרגדיה. אני מאמינה שאתם כבר קראתם את המחזה אז אני מרשה לעצמי לספיילר לכם (אם לא קראתם, אז פשוט תחזרו לכאן אחר כך):

1. המעשה המביש- פגיעה במערכת המוסרית.
   אנטיגונה- תפר את חוקי המדינה ותפעל בניגוד לצו המלך.
   קראון - יאסור את קבורת המת, אבל רק האלים קובעים את דינו של המת אז הוא חורג מסמכותו ועושה חט היבריס.
2. הסבל- הסבל העז ביותר שאדם מסוגל להרגיש ולסבול בתנאים הנתונים. הוא חייב להיות אמיתי והרסני (פעמים רבות מביא להתאבדות של האדם הסובל -ספויילר אלרט)
   אנטיגונה- אמנם מוכנה למות בעקבות מעשיה, אבל במערה הרביעית אנחנו מגלים שהיא לא באמת כל כך נלהבת למות, ואנחנו רואים שהיא סובלת מהרעיון.
   קראון- הסבל שלו יגיע ממש בסוף המחזה, לאחר מותם של אנטיגונה, הימון ואורודריקה, כי רק אז הוא מבין את סבלו וחטאו.
3. ידיעה- האדם חייב להיות מודע לסבל שלו ולהבין למה הוא סובל. לרוב, הגיבור הטראגי מגיע להבנה הזו רק אחרי שקיבל את העונש.
   אנטיגונה- מההתחלה יודעת מה המעשה שהיא עשתה ומה המחיר שלו, היא מבינה שהיא תישא את הסבל הזה בגלל קללת בית אדיפוס.
   קראון- ברגע שהוא מבין את החטאים שהוא עשה, הוא מודע לסבלו, ולכך שהוא האשם במוות של בנו ואשתו.
4. קתרזיס- אישור מחודש של ערכים. זה בעצם ההבנה של הקהל שהסדר המוסרי שהופר, חזר למקומו. מאשרים שוב את סט הערכים שעליהם מושתת החברה היוונית.
   הקהל נרגע, והזעם של האלים נרגע. חוק הדת ניצח (וזה היה ברור לכולם שהמאבק של אנטיגונה היה דיי חסר פואנטה כי בסופו של דבר הדת תנצח). גם קראון מבין בסוף שהגאווה היא אסון. הקטרזיס עצמו מושג ברגע שפוליקס נקבר,

ממש שנייה לפני האנטיגונה עצמה, אנחנו יודעים שהמחזה כולו הוא טרגדיה, אז אריסטו החליט על 3 דברים שחייבים להיות בכל מחזה טרגי: שלוש האחדויות:

• אחדות העלילה - בסיפור העלילה יופיעו אך ורק דברים שקשורים לנושא. אסור לסטות לשום עלילת משנה.
• אחדות הזמן-  כל העלילה בסיפור מתרחשת בפרק זמן של יממה אחת בלבד (24 שעות)
• אחדות המקום-  לכל אורך המחזה האירועים מתרחשים במקום אחד בלבד.

מוכנים לדבר על אנטיגונה?

פרולוג

את כל המחזה אנחנו מתחילים בסצנה בין איסמנה לאנטיגונה.

אנטיגונה נכנסת ומספרת לאיסמנה את צו המלך שעומד להתפרסם- קראון, אוסר לקבור את אחד האחים (פולינקס שנלחם בתור מפקד צבא ארגוס), מבחינתו בגלל שפולינקס נלחם כנגד העיר שלו, הוא נחשב לבוגד ואין לקבור בוגד. מנגד, את האח השני, אטאוקלס יש לקבור קבורה המתאימה לגיבור (כי הוא מת תוך כדי זה שהוא נלחם כל ביטחון הממלכה שלו).
אנטיגונה מסרבת להישמע לצו המלך הזה, ומנסה לשכנע את אחותה איסמנה שתלך יחד איתה לקבור את האח בצורה הראויה. איסמנה, לא מסכימה, כי היא מבינה שאין טעם לצאת כנגד צו המלך, היא אומרת שהמשפחה גם ככה מקוללת (כולנו זוכרים את סיפור אדיפוס, ועכשיו גם שני האחים שלהן מתים), הן רק נשים- "רק נשים אנחנו, לא לנו להילחם בגברים" (באותה התקופה אישה לא שווה פיפס) וגם ככה אין פואנטה שגם הן ימותו (אל תשכחו שאם מישהו פועל בניגוד לצו המלך גזר דינו הוא מוות).

בתכלס, שתיהן רוצות לקבור את אחיהן, אבל האחת (אנטיגונה) מאמינה שכבוד המת וחשיבות המשפחה הרבה יותר חשובים מהחוק ומצו המלך (כמו איסמנה).

אם אנחנו נסתכל בכל הפרטים שהפרולוג נותן לנו אנחנו נגלה המון:
המקום- אנחנו נמצאים בארמון המלך בתבי.

הזמן- אנחנו מתחילים את הדרמה שלנו ממש עם שחר, רגע לאחר הדיפת צבא ארגוס, והוא יימשך למשך 24 שעות (לפי אחדות הזמן).

הרקע- האחיות מדברות ביניהן, ובתוך כך הן מזכירות לצופים את עברן המשפחתי ואת הקללה שעל ביתן (קללת בית אדיפוס).

הדמויות -  בפרולוג החמוד הזה אנחנו מכירים גם את הדמויות הראשיות -
אנטיגונה- שעל שמה גם נקרא המחזה

וקריאון- אמנם לא ראינו אותו עדיין, אבל הוא המלך שפירסם את הצו שאוסר לקבור את האח.

הבעיה- אנחנו מבינים גם מה קורה במחזה- המלך החדש לא מאשר לקבור את האח הבוגד, אנטיגונה הנסערת מזה שאסור לקבור את אחיה ומתקוממת נגד הצו הזה. היא מחליטה להפר את הצו ולקבור את אחיה.

כדי להבין טוב יותר את המחזה אנחנו חייבים להבין שני דברים:

1. חשיבות החוק- החוקים מסמלים את רצון האלים, ואם מישהו הוא ממרה את החוק, הוא בעצם ממרה את רצון האלים- וזה לא, לא נחמד בכלל.
   אצלנו, איסמנה מנסה לגרום לאנטיגונה להבין את זה: "יד חזקה לחוק,ואנו אנוסות לכוף ראשנו".
2. חשיבות המשפחה- בעולם היווני, ערך הנאמנות למשפחה היה אחד החשובים ביותר, ולכן אנחנו יכולים להבין למה כללל כך חשוב לאנטיגונה לקבור את אחיה. היא מנסה לומר זאת לאיסמנה :" ועכשיו איסמנה, תוכיחי מי את: אחות נאמנה או נטע זר למשפחתך" היא לא מסיימת בזה ואומרת גם " עצמי ובשרי הוא, אחי- וגם אחיך" .

דבר מאוד חשוב- שתי האחיות רוצות לקבור את האח, אבל סדר העדיפויות אחר- איסמנה חושבת שצו המלך והחוק יותר חשובים מהקבורה.

מהפרולוג, השיחה הקטנה והחמודה הזו, למדנו מלא על האופי של האחיות:

אנטיגונה- היא עקשנית ונחושה מאוד, היא תעשה את מה שהיא מאמינה בו, היא אדם מאוד גאה ויש לה אהבה מאוד גדולה למשפחתה. היא לא חוששת מהמוות - חוק האלים וכבוד המשפחה חשובים לה יותר מחייה - "איני פוחדת מן הסכנה. אם מוות בה,בלב שלם אמות, כי החרפה קשה ממוות".

אם אמרנו שהחוק הוא רצון האלים, ואנטיגונה עומדת להפר את החוק, אבל אז אמרנו שיש אצלה חשיבות לחוק האלים, איך זה מסתדר? אנטיגונה מאמינה שרצון האלים הוא לקבור כל אדם, בלי קשר למעשיו ולכן היא לדעתה אמנם תפר את החוק של המלך, אבל תמלא את רצון האלים.

איסמנה-  ריאליסטית ושכלתנית. היא מבינה איפה היא חיה, היא מבינה שאם המלך אמר משהו זה מה שצריך לעשות (כי מבחינת מעמד הוא הרבה יותר גבוה ממנה). היא יודעת שאין לה טעם להילחם כי בסך הכל אישה בעולם שבו שולטים הגברים והיא גם מבינה שאין טעם במותה.

ואם אני רוצה לסגור את זה בשרטוט פיצי:

פרודוס (שירת המקהלה)

לפני שנינכס למה שהמקהלה אומרת, בואו נחשוב שנייה מה התפקידים של המקהלה?

1. תפקיד דידקטי - אותו רשמתי ראשון בכוונה! לא משנה מה, אתם חייבים לכלול את התפקיד הזה בתשובה.  המקהלה מייצגת את חכמת הזקנים של העם ולכן הצופה מתייחס לדברים שהיא אומרת בכבוד. בתור צופה יווני, מאוד חשוב לנו הדת ודעת האלים, והמקהלה מייצגת עמדה דתית ולכן דעתה מקובלת על הצופה.
   בסוף המחזה (עוד לא הגענו, אל תדאגו) המקהלה מסכמת את מוסר ההשכל של המחזה ונותנת לטרגדיה נופך אוניברסלי.
   באמצעות השירים המקהלה מלמדת את הצופה מהי הדעה הנכונה.
2. תפקיד אסתטי- הם פשוט נראים טוב על הבמה- תורמת לחלק הויזואלי של המחזה.
3. קישור בין חלקי העלילה- הם שרים בנושאים כללים בסוף כל מערכה וככה מאפשרים לשחקנים להחליף תלבושת.
   למשל, השיר על האהבה והגורל
4. תפקיד של מספר- המקהלה מביאה לנו עובדות מהעבר ומספרת על דברים שהיו לפני העלילה.
   הפרודוס הוא הדוגמה הכי קלאסית לכך.
5. תפקיד בהפגת המתח- בדרך כלל, כשיש איזה עימות רציני בין שתי דמויות מתערבת המקהלה כדי להפיג קצת את המתח (לאף אחד אין כוח לחתוך דברים בסכין).
6. שופר לקולו של העם- המקהלה מביעה את תחושת העם.
   אצלנו, המקהלה אמרה לקראון שאולי יד האלים הייתה במעשה, וזה בעצם ביטוי לדעת העם.

הפרודוס היא בעצם שירת המקהלה הראשונה למחזה זה- הפעם, היא מספרת על אירועי המלחמה האחרונה עם צבא ארגוס וכמובן על הריגת האחים זה את זה בקרב (הרי זה הרקע לעלילה). למרות כל האיכסה של המלחמה, המקהלה דיי אופטימית ויש לה מצב רוח מרומם.
הפרודוס הוא אחלה דוגמה לתפקיד של מספר של המקהלה- הרי אמרנו שהם מספרים לנו את העובדות שקרו בעבר.

תמונה ראשונה- הופעת קריאון

קראון הרגע עלה לשלטון, הוא רוצה להראות לכולם שהוא השולט, ושהכוח שייך לו, אז מה הוא עושה? מציג את השקפת העולם שלו: "מולדתנו היא חיינו" המשפט הזה לבד אומר לנו הכל- המולדת היא המשמעות. הוא מנסה לזכות באהדה של זקני העם כי הוא מבין שאם הם יהיו לצידו זה אומר שכל העם איתו (כי כולנו מקשיבים לזקני העם הם הכי חכמים והכי מגניבים והכי וואו!).הוא מבטיח לכולם שהוא יהיה שליט טוב, וכשליט טוב הוא יקשיב לכל העצות של חכמי העם וישים את טובת המדינה לפני טובתו שלו (ספוילר… זה לא בדיוק קורה).

הוא מודיע שהוא "שאר בשרם היחיד של בני אדיפוס" ובכך הוא בעצם מבסס את שלטונו- הוא היחיד שמהווה יורש עצר לכתר של תבי.

הוא נואם עכשיו בעצם את נאום המלך , אומר את כל מה שי לו לומר ואת החוק, ההוראה הראשונה שהוא רוצה שיישמו- אין לקבור את האח הבוגד פולינקס, אבל את אטאוקלס יש לקבור קבורת גיבור. "אני חותך את דינם של בני אדיפוס" זה חטא היבריס (חטא יוהרה,גאווה) הראשון של קריאון למה זה חטא? הוא הרי מלך הוא שולט על כל מה שקורה בממלכה שלו ועל כל האנשים. אז זהו שלא, המתים כבר שייכים לעולם התחתון, לעולם של אל השאול, ואין לקריאון אף שליטה עליהם- הוא לא יכול לעשות משהו בניגוד לרצון האלים, על דברים שהאלים שולטים. בזה שהוא עושה את זה, הוא בעצם מתנהג כאילו הוא אל, וחורג מסמכותו ולכן הוא חטא חטא היבריס. חטא ההיבריס שלו נחשב למעשה המביש שלו על פי דורותיאה קרוק.

הוא עוד לא מסיים לומר את נאום המלך הראשון שלו, וכבר נכנס השומר על הגופה, הזקיף (הוא בעצם זה שאמור היה לשמור על זה שאף אחד לא יקבור או ינסה לקבור את פולינקס- בעצם שומר שאף אחד לא יעבור על צו המלך), והוא נכנס בדרמטיות ומודיע שפולינקס נקבר כדת וכדין אבל אין עקבות בכלל סביב הגופה. " מישהו ערך לו טקס קבורה ונעלם... הגופה, ועליה חופן של עפר... שום עקבות של כלב או חיה טורפת, שום אות ושום סימן".

המקהלה מנצלת את הרגע הזה, וראש המקהלה מעלה את ההשערה שהקבורה הייתה בעצם מעשה ידי האלים- "מלכי, לבי חרד מאוד: אולי יד האלים הייתה במעשה?" – האמירה הזו מגלה את העמדה האמיתית של אנשי המקהלה-כנראה, קודם הם חששו מידי להביע את דעתם האמיתית על הצו של קראון, אבל עכשיו? כשהגופה נקברה, ואין מושג איך? יש לנו עילה לחשבו שזה צו שמנוגד לרצון האלים ולכן יש לבטלו.

אבל קראון לא פרייאר! הוא מחזיר למקהלה וכועס עליהם: " דיי! עדת שוטים זקנים - האם נטרפת עליכם דעתכם העלובה?". ההתפרצות שלו מלמדת אותנו קודם כל על זה שהוא כנראה לא בדיוק הולך למלא את ההבטחות הסופר דמוקרטיות שלו. אבל תכלס, אי אפשר להאשים אותו. קראון הרגע הפך לשליט, והמעמד שלו עלול להתערער עוד לפני שהוא הספיק לבסס אותו. הוא מתעצבן, קורא למקהלה שוטים (יעני, טיפשים, מטומטמים, חסרי שכל) ולזקיף, שהיה אמור למנוע מהגופה להיקבר הוא מבטיח תלייה אם לא יימצא את מי שקבר.

אנחנו מבינים שאנטיגונה היא זו שקברה את אחיה, ובעצם מקבלים כאן בעיה של פרשנות החוק:

אנטיגונה, כמו שאמרנו מיליון פעם, בטוחה שחוק האלים קודם לחוק המלך, ושחוק זה דורש קבורה לכל בני האדם. קראון, מאמין שהאלים רוצים לנקום במי שבוגד בהם ורוצה לשרוף את עירם ומקדשם (כי זה מה שקורה במלחמה ביוון העתיקה, אם אתה רוצה לשלוט בעיר, הרוס להם את המקדשים- הם בטח יאהבו אותך מאוד ויקבלו אותך בזרועות פתוחות).

בעיקרון, שניהם רוצים את אותו הדבר- הם רוצים לשמח את האלים ולפעול לפי רצונם, הקטע הוא שכל אחד מהם חושב שרצון האלים הוא משהו אחר.

אודה ראשונה

לכל קטע שירה במחזה אנחנו קוראים אודה. האודות מגיעות בסיום כל מערכה.

באודה הראשונה המקהלה שרה שיר הלל לאדם שהצליח במשך שנות קיומו לנצח את איתני הטבע (יש לו סירות וכו'), אבל למרות כל כוחו הגדול, לא הצליח עדיין לגבור על המוות וחוקי האלים. כרגע המקהלה שלנו ניטרלית, ומציגה עמדות כלליות, אבל היא כן רומזת שאם לא ישמרו על החוקים הממלכה לא תשרוד עוד הרבה: "בהישבר חוקים, תימוט המלוכה".

תמונה שנייה- הקונפליקט המרכזי- אנטיגונה מול קראון

בתמונה הזו אנחנו מגלים מה עשתה אנטיגונה.

הזקיף (שאיימו עליו במוות ) נכנס אל הארמון  יחד עם אנטיכונה ומודיע "הנה האשמה"  קראון החמוד לא מבין למה לעזאזל הוא מביא איתו את האחיינית שלו, אנטיגונה, הרי אין סיכוי שבעולם שהיא זו שהמרתה את צו המלך, והזקיף מתחיל לספר מה קרה לאחר שחזר למקום מנוחת הגופה. הוא אומר שהוא ואנשיו מיהרו לעשות Unbury לגופה של פולינקס כי הם הבינו שמי שעשה את זה כנראה יחזור ויעשה זאת שוב.

הוא מתאר לנו סופת חול, שאחריה הם ראו את אנטיגונה כורעת ליד הגופה וקוברת אותה שוב, במילים שלו אפשר להבין שהוא מעריץ את המעשה שלה. "לפתע, פרצה סופת אבק ממעבה האדמה….לבסוף בשוך המערבולת, פקחנו עין ולפנינו- אנטיגונה!" , הוא משוה אותה לציפור שבוכה על הקן השדוד שלה- "אני ראיתי פעם ציפור אשר חזרה אל קן שדוד, שמעתי את בכיה המר והזועם על גוזליה הגזולים. כמוה כציפור: בראות את הגוויה העירומה היא מיררה בבכי…".

העובדה שאנטיגונה קוברת את אחיה בניגוד לצו המלך היא חטא ההיבריס הראשון שלה- היא לא יכולה להתנגד לדברי המלך מפני שמבחינת מעמד היא נחותה ממנו.

היא ידעה שבכך שהיא תחזור ותקבור שוב את אחיה היא ככל הנראה תתפס, ואז גזר דינה יהיה מוות, אבל היא עדיין עושה את זה, וזהו אחד מהדברים שמאפיינים אותה בתור גיבורה טרגית (ועליהם אני אפרט בסוף). אז למה היא חוזרת?

העובדה שהיא קוברת את אחיה שוב, מוסיפה לאיפיון שלה בתור גיבורה טרגית (סופר עקשנית ודבקה במטרה) וגם מדגישה את חשיבות המשפחה בשביל אנטיגונה וגם את ההיבט הדתי של מעשה הקבורה- אנחנו רואים שהעם (שמיוצג על ידי המקהלה והזקיף) מאשרים את המעשה והקבורה הדתית שהיא נתנה לאחיה.

בתמונה הזו יש לנו דיאלוג בין קראון לאנטיגונה- הוא מבין שהיא כנראה זו שהמרתה את פיו, אבל הוא גם מבין איך זה ייראה אם אחת ממשפחתו היא זו שלא נשמעת לצו שלו, אז הוא מנסה לזרוק לה גלגל הצלה, שלושה:

1. " האם תודי?"
2. "האם הגיע לאוזנייך צו המלך?"
3. "ואת העזת להמרות את פי החוק?"

אנטיגונה מאמינה בכל ליבה במעשה, והיא ממש לא מתכוונת להכחיש אותו עכשיו, היא לא מחפשת דרך לצאת מהתוצאות וההשלכות. היא עונה לו כן על השאלות, ואחר כך עוד מעיזה להתחצף אל המלך- "כל מעשיי איוולת? אבל אולי הכסיל ששופט אותי כאיוולתו"  היא בעצם קוראת לקראון כסיל, טיפש, ושוב חורגת מהסמכויות שלה בתור סה"כ נסיכה, מישהי ממשפחת המלוכה, אך מעמדה נמוך מזה של המלך- משמע היא שוב חוטאת חטא היבריס.

עכשיו קראון בכלל מתעצבן, הוא מאשים את איסמנה שהיא גם שיתפה פעולה במעשה, ואז מתפתח דיאלוג בין אנטיגונה, איסמנה וקריאון.

איסמנה אומרת לקראון שהיא באמת כן אשמה, אבל אנטיגונה אומרת לה שלא תשקר- היא סירבה לקבור את האח ועכשיו אין טעם בסתם מילים ריקות - "לא, איסמנה. אל תחטאי לאמת. סירבת לתת ידך, כעת איני רוצה בה.". איסמנה ממשיגה לנסות לשכנע את אנטיגונה לתת לה לשאת בחלק מן האשמה, אבל אנטיגונה מסרבת ומסיימת את השיחה "בחיים בחרת, ואני במוות".

בשלב הזה קראון מתערב ואומר לאיסמנה שהוא יכול לשכוח מאחותה כי היא גם ככה עוד שנייה תהיה מתה, ואז אנחנו מגלים פרט מאוד מאוד חשוב: איסמנה מזדעזעת מהקלות שבה קראון שולח את אחייניתו למות, וצועקת לו "היא כלך בנך" - משמע הבן של קראון, הימון, מאורס לאנטיגונה.

למה קראון לא גמיש יותר בעונש של אנטיגונה?

הסיבה היא דיי פושטה- קראון הרגע עלה לשלטון, ואנטיגונה מעמידה את שלטונו בסכנה ממשית. הוא מפחד שאם הוא יוותר לאישה מרדנית, זה יראה לציבור כאילו הוא חלש, ואז פוף הלך כל המעמד והפאסון של מלך.

שלמות השלטון מול שלמות המשפחה. זו הדילמה שאיתה היה צריך קריאון להתמודד במערכה הזו.

נכון שעכשיו אתם בטוחים שסיימנו עם הדרמה, אי אפשר לעלות יותר ואתם גם ככה לא יכולים יותר לחכות לסוף? אז זהו, שאנחנו עוד לא באמצע…

אודה שנייה- הגורל

הפעם המקהלה היפה שלנו מזמרת על הגורל של האדם, ועל כך שקללות עוברות מדור לדור (היי, קללת בית אדיפוס *אהמ, אהמ*). הם בעצם מדברים על זה שאם האלים מחליטים להתנקם במישהו הם ינקמו בו ובשושלתו. אז בעצם הם מדברים על כך שאנטיגונה שלנו נדפה מצד אחד מהקללה, אבל כמובן שהביא תידפק בתורה גם מחטאי ההיבריס שלה (שכמו שאנחנו כבר יודעים, הוא גם ככה דין מוות בעיני האלים), מכאן, שהאודה זו היא כמו מן רמז מטרים לעתידה העומד להגיע של אנטיגונה.

תמונה שלישית - קראון הימון

גם בתמונה הזאת יש לנו קונפליקט אבל הפעם הוא יותר משפחתי מצומצם- קראון מול הבן שלו הימון (היי זה לא זה שאנטיגונה מאורסת לו? כן. כן זה כן)

הימון הוא ילד חכם, הוא יודע שאם הוא ילך לאבא שלו ישר יגיד לו את דעתו על העונש של אנטיגונה אז זה לא ייגמר בטוב, אז מה הוא עושה?
שלב א': הוא מהלל את אבא שלו ומשבח את צדקתו וחוכמתו- במילים אחרות , מלקק לו כדי שיקבל את תשומת הלב שהוא רוצה. הוא מדבר כל כך יפה, ואומר לאביו ש" ברית אמוניך יקרה לי מברית- כלולות" בעצם בשלב הזה כולנו בטוחים שהימון תומך לחלוטין באביו. מעולה, אפשר לעבור לשלב ב':
שלב ב': הימון מדבר דברים תקיפים לאבא שלו. עכשיו בואו ונבהין דבר כזה, אם אתה לא מסכים עם מה שאבא שלך אמר באותה התקופה, אתה נחשב למורד- ומורד זה לא טוב.אבל מה בתכלס הימון אומר לקראון?

• אתה המלך, והמלך , לא מכיר את הלך הרוח של העם. הימון מציג לקראון שהעם חושב שהמעשה של אנטיגונה לא היה פשע. הוא אומר שהעם חושב לשאנטיגונה מגיע יחס של כבוד ולא איזה מוות משפיל. "היא כיסתה את מערומי אחיה- האם זה פשע?"
• מבקש שקראון יהיה גמיש יותר. הוא מנסה להסביר לקראון כי המילים שלו אינן מרד באביו, אלא שהימון רוצה רק את טובת אביו, מנסה לגרום לו להבין כי גם אדם חכם מאוד יכול לטעות , ודווקא אדם שלא מתבייש להודות בטעותו הוא החכם.

מה לעשות, לא הכל הולך לפי התוכנית, ואז אנחנו נכנסים לחלק מאוד סוער של הויכוח :

שלב ג': קראון מודיע להימון שהוא ישלטו במדינה שלו כמו שהא ירצה- "המדינה היא נחלת המלך " (זוכרים שהוא הבטיח להקשיב לרחשי העם?), ואפילו צוחק על כך שליבו של הימון שייך לאישה " נמכרת לאשה". בעצם קראון כועס על כך שהימון עדיין אוהב את אנטיגונה גם אחרי המעשה שעשתה, ועוד יותר כועס על כך שהוא מתחנן עבורה. הימון, מנגד, אומר לקראון שמלכות של איש אחד אינה מ לכות |(זה יוון זוכרים? דמוקרטיה וזה…). אנחנו ממשיכים בויכוח , וקראון אומר להימון שהוא לא יינשא לאהובתו בעודה בחיים, ואז הימון מחזיר לו ב"אם כן, תמות. אבל מותה יגרור עוד מוות" הוא יוצא, ומודיע לאביו שהוא לא יראה עוד את פניו.

מה ראינו בתמונה הזו? קראון שהתיימר להיות מנהיג שנשמע לדעתו של העם, ומנהיג דמוקרט, תגלה בעצם כעריץ שלא מוכן לשמוע אפילו את דעתו של בנו.

ולמרות שאנחנו מבינים שמאוד מאוד קשה לשנות את דעתו, הוא מחליט לשנות קצת את גזר דינה של אנטיגונה- לכלוא אותה במערה רחוקה עם קצת מים ומזון, ככה שאשמת המוות שלה לא תהיה על העיר. 0בעצם הוא אומר היא תוכל להתפלל שם ואם האלים באמת חושבים כמוה, אז הם יצילו אותה. קראון מתחיל להבין שאין יותר מידי צדק מוסרי בצו שלו והוא מנסה לעשות את מיטב יכולתו כדי לא לשנות את הצו, אבל כן להתנער מאחריות.

בנוגע לאיסמנה, קראון מחליט שלא להענישה.

אנחנו חייבים להבין שגם איסמנה וגם הימון הם בסך הכל דמויות משנה שכל המטרה שלהם בחיים היא להדגיש את העימות בין אנטיגונה לצו המלך של קראון.

אודה שלישית - האהבה הקשה כשאול

המקהלה שרה על "האהבה הקשה כשאול" הם שרים על כך שהאהבה מצויה בכל מקום, ושאלת האהבה (אפרודיטה) משחקת עם ליבם של כל האוהבים ומבלבלת אותם עוד יותר. המילים האהבה הקשה כשאול הם רמז מטרים לכך שזוג האוהבים האהוב עלינו (מיד לאחר הירשל ובלומה) ימותו ביחד.

תמונה רביעית - אנטיגונה מספידה את עצמה

בעצם זו תמונת רחמים של אנטיגונה על עצמה (ואין תמונת רחמים בלי חטא היבריס).

שנייה לפני שבאים להוביל אותה אל המערה שבה היא תמות ובעצם תרצה את גזר דינה, אנטיגונה מתחיה להספיד את עצמה בפני המקהלה. עד לאותו רגע היא מצטיירת בעיני הצופה בתור מישהי כמעט ולא אנשוית, בגלל שהיא כל כך ולא מפחדת מהמוות, אבל עכשיו היא מתחילה לבקש רחמים, מתארת את הדרך האחרונה שלה, ומצטיירת בעיני הצופה כאנושית. היא בוכה על כך שלא תזכה להינשא לאהובה, ולא תזכה יותר לראות את אור השמש, היא כל הזמן מזכירה שהיא לא עשתה משהו רע - היא מבחינתה תמות בלא עוול בכפה. תוך כדי ההספד שלה את עצמה, אנטיגונה משווה את עצמה לניובה בת טנטלוס (שהיה כמובן אל), שגם היא נכלאה במערה והפכה למצת אבן. המקהלה מיד מזכירה לאנטיגונה שהיא לא יכולה לעשות השוואות כאלה כי ניובה הייתה בת האלים ואילו אנטיגונה היא בסך הכל בת אדם פשוטה. אז הנה לפנינו גם חטא ההיבריס הבערך 200 של אנטיגונה (3) כי פשוט אסור לה להשוות את עצמה לביתם של האלים.

אודה רביעית - האגדות

אחרי ההספד של אנטיגונה, המקהלה מנסה לנחם אותה קצת ומתחילה לספר לה כמה אגדות וסיפורים מהעבר. אנחנו לא ניכנס לפרטים של כל הסיפורים(דנאה הנסיכה שנכלאה, ליקורגוס שרותק לסלע, ובני פינאוס שנוקרו עיניהם), אבל מה שמשותף לכולם הוא העובדה שבכולם היו בני אנוש שחטאו בחטא ההיבריס, כי הם חשבו שיוכלו לשנות את הגורל שעליו החליטו האלים. מה שהמקלה מנסה להבהיר באודה הזו היא שאין אפשרות לאף אדם לשנות את הגורל.

תמונה חמישית - הנה בא הנביא

בתמונה הזו אנחנו נראה את המפגש בין קראון המלך לבין טרזיאס הנביא. שימו לב, שהנביא היקר שלנו עיוור, כי זה איזה סמל חמוד לכך שהוא רואה את האמת בלבד ולא מוסחת דעתו ממראות העולם.

טרזיאס מגיע לארמון, אל קראון, ומספר לו שהוא ניסה להעלות קורבן על המזבח לאלים , אבל הקורבן לא התקבל. טרזיאס בעצם מבין שהאלים לא מוכנים לקבל קורבנות שאכלו מבשרו של פולינקס. הוא הרי לא נקבר כדת וכדין, ואמרנו כבר שהמתים הם הטריטוריה של האלים, אז הם כועסים על כך ועכשיו הם לא מוכנים לקבל את הקורבנות. טריזיאס מנבא שקראון יביא אסון גדול על הממלכה בגלל שהוא לא מוכן שיקברו את פולינקס "אני אומר לך: במו ידיך אתה ממיט שואה עלינו".

הוא מנסה בכל כוחו לגרום לקראון להבין שצריך לקבור את המת, ובעצם לחזור בו מהטעות שלו, לרדת מהעץ שעליו טיפס: "אין אדם אשר לא יחטא, אך הצדיק יודה במשוגתו, גבהות לבב היא ראש לכל חטאת".

הדבר הנכון מבחינת קראון לעשות הוא לקבל את המילים של הנביא וליישם אותן, אבל לאאאא קראון שלנו עקשן מידי- הוא לא יודע איך לרדת מהעץ אז הוא רק עולה גבוהה יותר - הוא מאשים את הנביא בשוחד "וכי השוחד פוקח גם עיני עיוורים?". זוכרים את סרטוט המעמדות מקודם? וזוכרים שאסור לזלזל ולערער על סמכות של מי שמעליך בסרטוט? וזוכרים שנביא נמצא מעל מלך? יאפ- קראון (המלך) זלזל בטרזיאס (הנביא) ואכן כן, זהו חטא ההיבריס השני של קראון.

טרזיאס מזהיר את קראון שהיום שבו הגורל של ביתו יחרץ הוא ממש לא רחוק, והוא גם מקנח בהבטחה שקראון יהיה שנוא על כל העם. "קרוב היום בו תשלם בן תחת בן, מת תחת מת".

העימות המרכזי בתמונה הזו הוא בעצם חוק הדת מול חוק המלך,  הנביא מול המלך. עכשיו ברור לכם שהדת תמיד תנצח? חוקי המלך משתנים, אבל חוקי הדת הם תמיד אותו הדבר.

אחרי שטרזיאס הולך (בעצבים יש לציין), קראון מתחיל להבין את הדברים שהוא עשה- הוא מתחיל להבין שהוא חטא בחטא ההיבריס בהתחצפות הקטנה שלו לטרזיאס וגם בצו המלך. הוא מתחיל לרדת מהעץ שלו, ולראשונה במחזה כולו הוא שואל את המקהלה לעצה "מה  אעשה?" וראש המקהלה אומר לו ללכת, שימו לב הסדר חשוב, קודם כל לשחרר את אנטיגונה מכלא האבן שלה, ורק אחר כך לקבור את המת קבורה כדת וכדין.
קראון, מבין שזה הדבר הנכון לעשות, ומחליט לצאת לדרך , הפעם הוא גם יוצא ולא רק שולח את השליח.

פיין- שירת המקהלה בסיום הטרגדיה

לפני שנייה קראון הלך לעשות בדיוק מה שהמקהלה רצתה שהוא יעשה כבר מההתחלה, איזה כיף!

אז המקהלה שרה עכשיו שיר סיום אופטימי- הם מאמינים שהסיום יהיה טוב, כולם יחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה,והכל יחזור להיות בסדר וכמו שצריך.

דווקא האופטימיות של הפיין מדגישה ומעצימה את הקטסטרופה שעומדת להגיע.

האקסודוס - קטע הסיום

כאן, עכשיו, תסתיים הטרגדיה.

השליח מהמשלחת שיצאה עם קראון מגיע אל הארמון בחזרה, ואורודריקה (אשתו של קראון ) ניגשת אליו כדי לשמוע את הבשורות, בעצם איך היה בדרך ולמה בעלה מתעכב.

השליח, מתחיל לספר- המשלחת כולה הלכה קודם כל לקבור את פולינקס (זוכרים שאמרנו שהסדר של הדברים מאוד מאוד חשוב?), ורק לאחר מכן הלכו להוציא את אנטיגונה מכלאה.

כשהתקרבו אל המערה שבה הוחזרה אנטיגונה הם שמעו בכי מאוד חזק, קראון מיד זיהה את הבכי בתור בכיו של בנו הימון וזעק בכאב. ברגע שהם נכנסו אל המערה הם גילו מחזה מחריד- אנטיגונה התאבדה, היא תלתה את עצמה, וכעת הימון מחבק את גוויתה. "בקצה המערה, תלויה בעניבת החנק אשר קשרה מהינומת-פשתה - אנטיגונה, ולצידה, זרועו חובקת מותניה, הימון- סופד לאהבת ליבו" .

קראון כשראה את בנו, מיד פרץ בבכי, ורצה לדבר איתו (אתם יודעים, כי זה דיי הגיוני לרצות לדבר עם הבן שלך לא הרבה זמן אחרי שאמרתם אחד לשני לך לעזאזל והוא אמר לך שבחיים לא תראה יותר את פניו ועכשיו גרמת לכך שאהובת ליבו מתה…), אבל הימון פתאום שולף את חרבו ומסתער על אביו, קראון התחמק מהמכה, והימון החליט ליפול על החרב (בעצם פלוס מינוס להתאבד). והנה לכם הציטוט המלא, שלא תגידו שלא השקעתי:
"הימון בפניו ירק… לפתע- שלף חרבו ויניפנה! אביו נסוג, הלהב החטיא. ואז, בחרונו כי רב על מעשיהו, נשען הנער על חרבו, פילח את כל גופו. כרע,נפל. בנפלו- אסף את אנטיגונה אל ידיו, ודמו ניגר עליה- שני על צחור-לחיה".

אורודריקה, שהרגע גילתה שהבן שלה התאבד, לא אומרת מילה ופשוט יוצאת עם הנערות שלה מהאולם. אחר כך, אנחנו מגלים שהיא גם התאבדה.

קראון חוזר עם כל הפמלייה שלו לארמון והוא נושא את הגופה של בנו."הימון בני, אני אשמתי,לא אתה. דמך בראשי". הוא גם שומע שאשתו התאבדה ואז הוא בכלל קורא בכאב.

וזהו חמודים. זו כל העלילה של אנטיגונה. כולם מתים בסוף חוץ מקראון שצריך עכשיו לחיות עם כל המוות שהוא גרם (ובואו נודה בזה, זה עונש יותר גרוע ממוות).

למה בכלל כולם מתו בסוף?

• גזרת האלים - הייתה קללה על בית אדיפוס מה שהוביל בסופו של דבר למוות של אנטיגונה, הימון מת בגללה ואורודריקה מתה בגללו.
• אופי הדמויות- גם קראון וגם אנטיגונה הם גיבורים טרגיים (עוד שניה נגיד מה זה), והם חוטאים בחטא ההיבריס שהעונש עליו הוא כמובן מוות.
• ההחמצה של קראון- המקהלה אמרה לו במפורש קודם כל לשחרר את אנטיגונה ורק אחר כך ללכת לקבור את אחיה, והוא החליט לעשות הפוך, אז הוא לא הספיק להגיע לפני שהיא התאבדה.

זוכרים את המילה היפה קטרזיס?אישור מחדש של ערכים (גם אם לא עכשיו אתם יודעים).

הסדר שב אל כנו, הכל בסדר עכשיו, כל מי שחטא נענש. קראון הבין שהוא טעה, והוציא צו לא הוגן, אז הוא מנסה לתקן את הרע (למרות שזה יצא קצת מאוחר מידיי). לא רק העובדה שהוא התחיל לפעול כדי לתקן את הלא הוגן שהוא עושה, אלא גם לקיחת האשמה, וההבנה שהוא האשם במה שקרה זה מחלק מהקטרזיס.

הקטרזיס מגיע רק בסיום המחזה- ברגע שפולינקס נקבר ולאלים אין סיבה לכעוס על בני האדם. למרות ששלוש דמויות מתו, לא מעניין את הצופה כלום חות מהעובדה שפולינקס נקבר ולאלים אין סיבה לכעוס- זעמם הושתק והצדק נעשה.

המטרה של כל המחזה היא בעצם לחנך את העם היווני, כל הפואנטה שלה היא להראות לעם איך להתנהג, שהגאווה היא מה שיגרום לאסון, ולטרגדיה נוראית. זה שקראון חרג מסמכויותיו, וגם אנטיגונה כמוהו לא נתנה לאלים לבצע את רצונם בדרכם,הם חטאו בחטא ההיבריס = הגאווה.

המקהלה דופקת לנו עוד איזה שורה חמדמדמה ומספרת לנו שהגאווה היא אסון (אם עוד לא הבנתם את זה), האדם צריך להישמע לחוקי האלים ולנהוג בחוכמה, ההתנשאות והגאווה יביאו אסון אבל האדם יבין את זה רק כשהוא יזדקן.

כל המחזה הוא בעצם ניגודים ניגודים. אנחנו רואים איך אנטיגונה מנוגדת לקראון בהבנה שלהם את רצון האלים:

חוק הלב של אנטיגונה (וגם הימון) שגורם לאנטיגונה לקבור את אחיה כי לדעתה הדבר קודם לחוקי המלך. גם הימון, מוותר על חוקי הממלכה כדי להציל את אהובתו.

חוק השכל של קראון (ואיסמנה). קראון מוכן להקריב את הקשרים המשפחתיים שלו למען הסדר במדינה (הוא רב עם הבן שלו). ואיסמנה שבתחילת המחזה מעדיפה לשמור על חוקי המדינה למרות שהיא סבורה כי הם סותרים את חוקי האלים.

המסקנה שלנו היא שהחיים דורשים פשרה בין חוק הלב לחוק השכל.

ניגוד נוסך שיש לנו זה חוק המלך מול חוק הדת:

טרזיאס מייצג את חוק הדת. החוק הוא אוניברסלי ושייך לכל בני האדם, הוא לא כתוב ולא מוגדר . אנטיגונה טוענת שהחוק הזה כולל בתוכו את כך שיש לקבור כל מת.

חוק המלך מנגד, מיוצג על ידי קראון.  הוא המלך, שקובע את החוקים, ובגלל שהמלך משתנה, ודעותיו משתנות, חוק המלך משתנה בהתאם לזמן ולמקום. הוא בסך הכל החוקים של המדינה. במחזה, קראון המלך מאמין שאין לקבור את הבוגד ולכן כמובן חוק המלך מונע מהציבור לקבור את פולינקס. קראון כמובן בטוח לגמרי שזהו רצון האלים.

כבר אמרתי את זה, אבל חוק הדת תמיד ינצח את חוק המלך (כי הוא אוניברסלי, ועל זמני וכו').

דיברנו מלא על טרגדיה, ועל העובדה שאנטיגונה היא גיבורה טרגית, אבל מה זה בכלל אומר גיבור טרגי?

1. נציג האנושות - הגיבור שלנו מבצע את מה שהאנושות חושבת לנכון. במחזה שלנו, גם העם וגם המקהלה(זקני העם) חושבים שיש לקבור את המת למרות צו המלך האוסר על כך. אנטיגונה היא זו שהולכת ומבצעת את המעשה שכולם חושקים בו, והיא זו שקוברת את אחיה.
2. אינו מפשוטי העם- הגיבור הטרגי הוא לעולם לא פשוט עם. גם אצלנו, אנטיגונה היא הנסיכה- היא חלק מבית המלוכה של תביי.לא רק שהיא הבת של אדיפוס המלך לשעבר, אלא שהיא גם ארוסתו של הימון.
3. בעל כריזמה, סבלו נוגע לליבנו- אנחנו, בתור קהל של המחזה, צריכים להבין את הסבל של הגיבור, בדיוק כמו שאנחנו מבינים את אנטיגונה ומעריצים את האומץ שלה, היושרה והגבורה שלה (אתם מעריצים, תגידו שאתם מעריצים!)
4. חטא מתוך כעס וסערת נפש- הגיבור הטרגי שלנו לא יכול לחטוא סתם ככה, הוא עושה את זה כי משהו מפריע לו, הוא כועס מאוד ורק אז חוטא. גם אנטיגונה, את ארבעת חטאיה היא עושה מתוך כעס עצום.
5. הגיבור מביא על עצמו את האסון- זה עובד לפי ההגדרה טרגדיה של אופי- בגלל האופי של הגיבור בא עליו אסון , בדיוק כמו שאצלנו בגלל האופי העקשן של אנטיגונה היא הופכת לגיבורה טרגית, ומביאה עם המעשים שלה אסון על עצמה (ההתאבדות שלה).
6. הגיבור הטרגי סובל ומודע לסבלו- הגיבור סובל, והוא צריך גם לדעת ולהבין שהוא סובל. באנטיגונה רואים את זה בצורה הטובה ביותר במערכה הרביעים שבה היא מספידה את עצמה.
7. דבק במטרתו- הגיבור הטרגי יחליט שהוא יעשה משהו ויעשה אותו. אנטיגונה למשל, החליטה שאחיה ייקבר ודאגה שזה יקרה- היא קברה אותו פעמיים למרות שזה היה נגד החוק, לא התחרטה על המעשה ולכל אורך המחזה האמינה שהיא הצודקת ועמדה מול קראון.
8. לוחם נגד צו המלך ומתגרה באלים- אנטיגונה שלנו הפרה את צו המלך בזה שהיא קברה את אחיה. והיא מאמינה שהיא ממלאת את רצון האלים במעשיה (למרות שהם לא ביקשו ממנה לעשות דבר), היא משווה את עצמה לבת טנטלוס, ובסוף גם מתאבדת - כל אלו דברים שגורמים לאלים להתעצבן ואפילו מאוד.

זהו חברים, שרדנו את הטרגדיה הזו ואני מקווה שהמבחן לא יהיה טרגדיה

בהצלחה!!!