ספרות- האדונית והרוכל\ ש"י עגנון

האדונית והרוכל - ש"י עגנון

ממה נתחיל ? מהשם כמובן .

לסיפור קוראים האדונית והרוכל , ואין כמו סטראוטיפ טוב להתחיל איתו את הסיכום הא?

הרוכל- זה בעצם סטריאוטיפ ליהודי העני , חסר הבית וחסר המדינה .

האדונית - זו בעצם אישה גויה , שירה ונמצאת במעמד גבוה.

רק מהכותרת אנחנו מבינים שיש לנו הבדלי מעמדות דיי גדולים בין הרוכל היהודי החמוד לבין האדונית הגויה העשירה.

הסיפור עצמו

הסיפור שלנו מתחיל ביהודי חמודי , שהולך לו לבד ביער הקר בין עיירות וכפרים . פתאום בדרך שלו הוא רואה איזה בית , ואומר לעצמו יאללה בואו ננסה לדפוק אולי מישהו יפתח ואני אמכור לו מסחורתי . אז הוא באמת הולך , ודופק על הדלת , ופותחת לו אדונית . ששואלת אותו "מה אתה מבקש יהודי ?"  היא ישר רואה שהוא יהודי (נו ברור , הוא רוכל ומסכן ואין לו בית).הוא בתגובה מנסה למכור לה משהו מקופתו (זה השק שהוא נושא על גבו ובו יש את כל הסחורה שהוא יכול למכור), ומציע לה כמו מוכר טוב מכל הדברים החמודים שיש לו - כל מיני תמרוקים , וסבונים ומטפחות ודברים יפים, אבל היא אומרת לו שהיא לא מוצאת כלום . אבל הוא כמו יהודי טוב, ומוכר עוד יותר טוב, אומר לה תסתכלי שוב כפרה עלייך , והיא מסתכלת , ואז הוווו ראתה סכין ציידים וקנתה אותו . שימו לב לשני דברים בסכין היפה הזו - קודם כל , מדובר פה ברמז מטרים , מוות , הרס וכו' יבואו בגלל הסכין הזאת. דבר שני , תזכרו את הסכין כי היא מוטיב.

הרוכל שלנו ממשיך בדרכו , מתהלך לו ביער ואחרי שעה קלה, "נתעלמה ממנו הדרך" הכוונה היא שהוא פשוט הלך לאיבוד. הוא הלך עוד ועוד ונכנס עמוק יותר לתוך היער והכל אבכל אין מה לעשות הבנאדם לא יודע לאן ללכת . כבר יורד הערב, נהיה חשוך מאוד בחוץ , והוא מתחיל לפחד קצת( בכל זאת, אף אחד לא אוהב לישון , לבד, בחושך,ביער,בקור…) ואז לפתע הוא רואה אור. הוא הולך כמובן לקראת האור, ומגיע לבית כלשהו. דופק על הדלת ומי פותחת לו ? אותה אדונית ממקודם ! היא רוצה שוב לגרש אותו אבל הוא מהר מסביר לה שהוא הלך לאיבוד ומסתובב במעגלים מאז שהוא עזב אותה . הוא מבקש ממנה בנימוס , שתרשה לו להישאר רק הלילה בביתה שישן ואז בבוקר הוא ילך לדרכו . והיא מרשה לו לישון ברפת "ונתנה לו רשות ללון ברפת ישנה שבחצרה".

כולם הולכים לישון איזה כיף איזה יופי , אבל כל הלילה יורדים גשמים , וקמים בבוקר הכל ביצות, רטוב ואיכסה. אבל הרוכל לא רצה לבקש עוד טובה מהאדונית כי היא , איך נאמר, לא כל כך נדיבה נראית לו , אבל אז הוא בא לצאת והיא אומרת לו שכנראה, יש איזה חור בגג, ושואלת אם הוא יכול לתקן לה. הוא כפרה עליו נענה, ועולה לגג לתקן אותו. הוא כולו מתמלא מים כי רטוב שם , אבל לא אכפת לו כי מבחינתו אין הבדל- זה או להיות רטוב ביער, או להיות רטוב כאן על הגג, אבל אולי, בגלל שאני ככה עוזר לאדונית ומתקן לה את הגג , אולי היא תרשה לי לישון אצלה עוד עד שיפסקו הגשמים . הוא יורד מהגג והיא רוצה לשלם לו ,אבל הוא ג'נטלמן אמיתי , לא מוכן לקבל שכר על דברים שלא באו מקופתו (השק דברים שלו). היא מחליטה אז להכין לו ארוחה,והוא מתיישב ליד שולחן , ופתאום קולט שכל הבית מכוסה בקרני חיה , ושכנראה מדובר בבית ציידים(טם טם טםםםםם). ואז מגיע האוכל , והשתייה כמובן , והוא אוכל ושותה ושותה (יעני יותר שותה מאשר אוכל ) וכאן יפים שלי , נכנס מוטיב הסעודה. אחרי האוכל הוא שואל אם יש עוד משהו שדורש כאן תיקון והיא הראתה לו , וככה הוא תיקן דברים עד לארוחת הערב, בה שוב הכינה לו האדונית אוכל והציעה לו מיטה "בחדר שמוטלים שם כלים ישנים שיצאו מכלל תשמיש" או בעברית, מחסן .

בבוקר שוב יש גשם , והם שניהם , האדונית והרוכל ישבו ופשוט התחילו לדבר ביניהם על הכל, הוא היהי מאוש רמזה שהוא לא צריך להתחיל ללכת בגשם ובקור, והיא פשוט נהנתה מהעובדה שיש עוד משיהו בבית לחפור לו. הכל טוב ויפה עד שהרוכל שלנו מתחיל לשאול שאלות , הו אפתאום תוהה, איך יכול להיות שלאדונית כל כך יפה, אין בעל ? והיא עונה לו שהיה לה פעם בעל . הוא לא מפסיק, ושואל כיצד נהרג, והיא אמרה לו שאפחד בתכלס לא יודע- "מה אכפת לך באיזו מיתה נהרג, אם חיה רעה אכלתהו או אם נשחט בסכין . הלוא אף אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהם אדם " במשפט הזה יש שני דברים מאוד חשובים - א. קונוטציה ליוסף המקראי, במילים אם חיה רעה אכלתהו , וכמובן רמז מטרים במילים נשחט בסכין .

ב. מוטיב הסכין חוזר לנו שוב בקטע שהיא אומרת שהוא עצמו מוכר סכינים שיכולים להרוג מישהו.

הוא הבין שכדאי לו כבר לשתוק ושותק.

הם ככה ממשיכים להם לדבר, והוא מתחיל להתאהב באדונית היפה והעשירה שלפניו , וגם אחרי שכבר לא ירד יותר גשם ולא הייתה לו עוד סיבה להישאר בבית שלה, הוא לא עזב, והם המשיכו לדבר ביניהם . הוא כבר לא ישן לא ברפת , ולא במחסן אלא בחדר של האדונית , במיטה שהייתה פעם שייכת לבעלה. וכל יום היא הייתה מכינה לו סעודה "בכל יום התקינה לו בעודה בכל אשר היה לה בבית ובשדה כלך עוף טוב וכל עוף שמן. ואם צלתה לו בשר בחמאה לא משך ידו ממנו ." גם כאן שני דברים מאוד חשובים - קודם כל הקונוטציה המקראית בבית ובשדה שמזיכרה לנו את פרשת יוסף ואשת פוטיפר, וכמובן העובדה שהרוכל היהודי היפה שלנו כבר לא מקפיד על אכילת כשר ובעצם מתרחק מהדת .לאט לאט הוא גם התחיל ללבוש "בגדי חירות" הכוונה היא לבגדים של אנשי המקום וזה מצביע לנו על ההתבוללות שלו . לאט לאט הם שכחו מהבדלי המעמדות שביניהם והתקרבו , "אבל על דבר אחד היה תמהה, שכל אותם הימים לא ראה לא אוכלת ולא שותה". הוא שם לב לפתע , שעם כל האהבה שלו אליה, הוא מעולם לא ראה אותה לא אוכלת ולא שותה… ואז הוא כבר שואל אותה.. הלני (זה השם שלה אם תהיתם) למה אף פעם לא ראיתי אותך אוכלת ? היא מנסה לנפנף אותו אבל בסופו של דבר הוא דוחק ודוחק והיא אומרת לו "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת ".  קודם כל , תזכרו את הציטוט הזה. דבר שני שימו לב שמוטיב הסעודה בא כאן לידי ביטוי כי היא אומרת מה היא אוכלת ושותה. היא קוראת לו גם "פגרי המתוק" וזה דיי רמז מטרים וגם האמת שהיא חושפת בפניו - אתה תהיה פגר יפה שלי חמודי .לאט לאט, הם נמצאים בזוגיות כבר דיי הרבה זמן והיא כמו כל אישה טובה, מתחילה לחפור לו ולהציק לו ולעלות לו על העצבים, ופתאום רוכלוש מבין שהוא לא יודע על הלני כלום … ולילה אחד הוא מחליט לשאול ואתה קצת- הוא שואל על בעלה שנהרג. והיא הכי ברגוע עונה לו איזה מהם ? ואז הם מגיעים למצב שבו הלני סופרת אקסים , והיא מחליפה כבר ידיים כי יש כל כך הרבה. אבל הרוכל שלנו תמים מאוד, הוא שואל מה אם יש כל כך הרבה, איפה הם ? והיא בתגובה "כל המרבה לשאול מעמיק לו שאול". והוא עדיין רוצה שהיא תגיד לו איפה הם אז הוא לוחץץץץ והיא עונה לו בזה שהיא טופחת על הבטן ואומרת "מקצתם אולי כאן", אני במקומו הייתי מתחילה לברוח כבר עכשיו. הם ממשיכים בשיחתם והיא בנונשלנטיות שואלת אותו אם הוא מאמין באלוהים ,כי אם כן , אז כדאי לו להתפלל שסופו לא יהיה כסופם של הבעלים הקודמים שלה, הוא תמים ושואל מה היה סופם, אבל הלני מתעבנת , מסתכלת עליו עם עיניים מבהיקות כסכין ,הוא נבהל ומחוויר וזה מגעיל אותה , אז היא יורקת עליו והולכת לה. הוא נשאר לו לבד בסלון , וחושב לעצמו בשקט שהוא צריך כבר לעזוב, אני אקח את הקופה, אמכור את הדברים ואחזור לנתניה. הוא מחליט ללכת לישון ברפת , אבל הלני מוצאת אותו שם ומביאה אותו בחזרה למטבח לאכול , ואז הם יצאו לטיול קטן וחביב עד שחזרו הבייתה והוא הולך לישון במקום שלו במיטה של בעליה.

אוי איזה כיף סופסוף אני יכולה להפסיק לרושם הרוכל כי אנחנו מגלים שקוראים לחמודי יוסף . קיצר בלילה יוסף מתעורר בבהלה כי היה לו סיוט - הוא מרגיש כאילו מישהו תקע לו סכין בלב (מוטיב הסכיןןןן) , אז הוא קם והוא כולו בלחץ מהסכין שתקעו לו בחלום , פתאום הוא קולט שהכלבה כבר לא קשורה לשום דבר והיא פתאום קופצת עליו , דופקת לו ביס בגרון והוא מתחיל לדמם . ואז הוא מממש מתעורר אבל בצעקה גדולה ומעיר גם את הלני שכועסת עליו על זה שהוא העיר אותה. הוא לא הצליח להירדם אחכ למשך כל הלילה. בבוקר, הוא מדבר עם הלני ומתנצל על זה שהעיר אותה וגרם לה לצעוק, והיא בכלל אין לה מושג שהיא צעקה, אבל בכל זאת הוא אומר שהוא יעבור לישון שוב בחדר של הכלים הישנים שיצאו מכלל תשמיש . והיא מסכימה אומרת לו כל מה שבא לך תעשה. הם ממשיכים בחייהם , ואז יום אחד הלני מגישה ליוסף ארוחה והוא קולט ש"ריח פיה כריח אדם רעב". הוא נרתע והיא שמה לב לזה אבל אין פה יותר מיד חשיבות לדבר. הולך למיטה, ופתאום , מאמצע שומקום מחליט לצאת החוצה ולקרוא קריאת שמע. אז הו אייוצ אהחוצה , אל ליל הקור והכפור ופתאום מבין שהוא לאיבוד "אבי בשמיים כמה נתרחקתי " הוא מתכוןון כאן גם מבחינה דתית - כמה התרחקתי מהדת , אבל גם מבחינה פיזית. אחר כך הוא כבר מוצא את הדרך הביתה ונכנס. הבית כולו שקט, ואפל , והוא בטוח שהלני בטח ישנה לה בחדר. הו אננכנס לחדר ובטוח שהיא שם , מתחיל להחליף לפיגמה, ולקרוא להלני , אבל היא לא עונה. הוא לוקח את הנר ובא להיכנס למיטה ופתאום קולט שהיא מלאה בחורים . ו אלא מבין מה קרה מה נסגר ומי חורר את המיטה שלו עד שלפתע הוא רואה דם . הוא מתסכל וקולט את הלני על הרצפה עם סכין ביד, אבל לא סתם סכין , אלא אותה סכין ציידים שהיא קנתה ממנו ביום הראשון שראתה אותו .  הוא לקח ממנה את הסכין והשכיב אותה על המיטה. היא פתחה את פיה ויוסף היה בטוח שהיא רוצה לספר לו איזה משהו , אבל היא במקום זה, תוקעת בו את הניבים שלה (עגנון כתב על ערפדים עוד לפני שזה היה קול) , והיא מנסה לשתות את הדם שלו , אבל מה לעשות הוא היה עד לפני רגע בקור והדם שלו גם כן קר , ז היא בוכה ל "פוי קר אתה, דמך לא דם אלא מי קרח " .

יוסף טיפל באדונית עוד כמה ימים עד שהיא מתה מפצעיה,וגם כשניסה להאכיל אותה באוכל שאנשים רגילים אוכלים , היא לא הצליחה לאכול כי כבר הייתה כל כך רגילה לאכול בשר אדם. כשהיא מתה הוא מטמין אותה על הגג, והשאיר אותה למאכל העופות . וכמובן , שהוא , היהודי הנודד, הרוכל , חסר הבית , ממשיך לנדוד ולמכור את סחורתו .הוא לא למד מהטעות שלו , והוא הולך לחפש עוד בית אחר, המסר של עגנון זה שהמעגל הזה לא ייפסק עד שהיהודי יגיע לא"י , שהיא הבית האמיתי שלו .

סיימנו לקרוא את הסיפור! מוכנים לפירוט ספרותי?גם אני לא ! אבל אין ברירה….

הסיפור כאלגוריה

כדי להבין את הפסקה הזו אתם חייבים לדעת קודם כל מה זה אלגוריה. מישהו? לא ? טוב אז אלגוריה זה בעצם משל מפותח . בעצם אנחנו מספרים סיפור שיש לו שתי רמות בו זמנית - גם מה שתכלס קורה, אבל לכל פיפס בסיפור התכלסי יש מקביל בסיפור הנמשל. הסיפור עצמו לא מתקיים באיזה שהוא מקום וזמן מוגדרים ,כי הוא מייצג רעיונות .

אז איך הסיפור שלנו הוא אלגוריה?

פשוט - הוא מייצג את היחס בין היהודים החמודים שבגולה לבין הגויים שם .

בית הציידים -  הבית של האדונית הוא בית ציידים , כולנו הרי זוכרים את כל ראשי החיות התלויות על הקירות לא? זה מרמז על אירופה (כי שם הרי צדים את היהודים ). בית הציידים עומד להיות בית המטבחיים (איפה שהורגים את החיות )של היהודים .

הכנסת האורחים -  האדונית שלנו מייצגת את אחת ממדינות אירופה שמסברות פנים ליהודי שנקרה בדלתה. המדינות באירופה כן קיבלו את היהודים ונתנו להם זכויות (האמנציפציה) אבל , הם גם אלו שהגיעו לפרעות ורצח ביהודים . ההצהרות על שיוויון זכויות וחירות היו , והן אלו שגרמו ליהודי להרגיש בטוח במדינות שאליהן הם הגיעו אבל כל הביטחון הזה זה אשליה אחת גדולה .

גם האדונית נותנת לרוכל להרגיש חופשי ומאושר, וככה הוא מתעלם מהסכנה אבל הסכנה עדיין שם.

השכחה-  הרוכל שלנו שוכח את העובדה שהוא יהודי ,ואת העובדה שהוא רוכל אז הוא ממעמד נמוך . היהודי מתבולל באירופה ושוכח את הדת, ונוטה גם לשכוח את מעמדו (מתעלם מהאנטישמיות ) ובעצם מעמיד את עצמו בוואחד סכנה.

האמת-  האדונית אומרת ליוסף במפורשששש את העובדה שהיא ערפדית ואוכלת בשר אדם , אבל הוא למה שהוא יקשיב? גם עמי אירופה אמרו ליהודים את האמת בפרצוף , הרי אין יותר אמת מאשר לרצוח  או לעשות איזה פוגרום כיפי.

כלי הרצח - זוכרים שיוסף מכר להלני את הסכין שאיתו היא רצתה לרצוח אותו ? בדיוק, הוא נתן לה את הנשק לרצוח אותו , בדיוק כמו שהיהודים באירופה תרמו מאוד לפיתוח של הכלכלה,התרבות הרפואה והמדעים ואותם שיפורים ועזרים שהם עשו, בסופו של דבר עזרו למוות של היהודים .

מעשי הזוועה בעבר (הרציחות )-  האדונית הרגה את הבעלים הקודמים שלה , וברור לכולם שהיהודי הוא הבא בתור. היה ידוע שהמדינות האירופאיות השתלטן על עמים אחרים, ולפעמים השמידו את המיעוטים הקטנים שם , ואכן ההשמדה של היהודים גם הגיעה.

היחס לעבודת האל - כל עוד נוח ליוסף ,ולא מפחיד לו ולא כלום הוא שוכח לגמרי מעבודת האל ולא עושה כלום שיראה שהוא יהודי . ככה גם היהודים באירופה , הם התבוללו ושכחו ממצוות ה' כל עוד היחסים עם הגויים היו שקטים , ודווקא כאשר המצב קשה הם נזכרים פתאום בה'.

מות האדונית - אחרי שהלני מתה הרוכל חוזר לחיים הישנים של הנדודים - אחרי פרעות ואירועים אנטישמיים, היהודים חוזרים לשגרה של חייהם בלי לשים לב לסכנה העתידית . בגלל שהם כל כך אוהבים את העכשיו , ואת ההנאות של הרגע, וכמובן בגלל עצלנותם ותמימותם הם עלולים לסכן את עצמם .

דמותו של יוסף הרוכל

האקטיביות שלו - בהתחלה יוסף הוא אקטיבי יחסית, הוא זה שעושה את הפעולות שמניעות את הסיפור - הוא מגיע לביתה של האדונית ומשכנע אותה לקנות ממנו את הסכין,אחר כך, הוא זה שמבקש ממנה ללון בביתה, ואז הוא זה שמתקן דברים בבית, מתחנף לגברת ומפלרטט איתה ("דברי אהבה"). הפעולות שלו מחושבות, ומבחינתו השליטה בידיים שלו- הוא הגבר בבית והוא מכוון את היחס ביניהם בדיוק איך שהוא רוצה.

הפאסיביות שלו- אנחנו רואים אותו בהתחלה בתור האקטיבי בסיפור, אבל בעצם מה שקרה זה שהוא נכנס לתוך מלכודת של האדונית- הוא מתחיל להתנהג בהתאם להתנהגותה ולעולמה של הלני, לאט לאט הוא מוותר על הערכים שלו והופך להיות כמעט כמוה. אם אנחנו רוצים להיכנס לקטנות - הוא אוכל את האוכל שהיא מכינה לו-"אם צלתה לו בשר בחמאה לא משך ידו ממנו" (ומאודדד מעניין אותו אם יש שם דברים לא כשרים- אם לא הבנתם זה ציני, ממש לא אכפת לו), הוא כבר לא לובש את הבגדים שמאפיינים אותו בתור אדם יהודי, אלא מתחיל להתלבש כמו האנשים שגרים באזור-" פשט בגדי רוכל ולבש בגדי חירות ונתחבר לאנשי המקום עד שהיה כאחד מהם" בעצם ככה הוא מאבד את הזהות שלו כיהודי.

הטוויסט הגדול: המעבר מפאסיביות לאקטיביות- רק כשהסכנה מתגברת, ויוסף מתחיל להבין שמשהו לא כל כך תקין כאן, הוא שואב את הכוח לפעול מתוך הדת, ("עלה פתאום בדעתו לקרוא קריאת שמע") הוא יוצא החוצה לעשות קריאת שמע, ומהרגע הזה הוא ממש מודע לסכנה ופועל כדי להציל את התחת של עצמו. (הוא זה שעכשיו עושה את הפעולות ובכך הוא מציל את עצמו- הוא יצא החוצה, והיה שם קר, אז הדם שלו קפא, ולהלני לא היה טעים).

את כל הפואנטה של הסיפור אני אדחוף לכם בשורה הבאה:
היחס של יוסף הרוכל שלנו כלפי הלני, מייצג בעצם את היחס של היהודים כלפי הגויים- הם מתנהגים בכניעות (הפאסיביות הזאת ), ומניחים לגויים להוליך אותם שולל (בדיוק כמו שהאדונית מוליכה את יוסף שולל ובסופו של דבר רוצה להשמיד אותו, ככה גם הגויים המטרה שלהם אח"כ היא להשמיד את היהודים).
כל הסיפור בא להראות שבסופו של דבר לא יהיה ליהודים לאן לברוח, ושהם לא יכולים כל פעם להתרחק מאלוהים ולהתקרב שוב רק כשיש סכנה.
בסיפור עגנון מנסה להראות ליהודים בגולה שהם אלו שמביאים על עצמם את החורבן בזה שלא מבחינים בסכנה הנשקפת להם- אמנם הנוצרים נותנים ליהודים זכויות ודברים נחמדים, אבל גם הם פשוט מחכים ליום הנכון. הוא רומז גם שהיהודים לפעמים עוזרים להשמדה של עצמם (כמו למשל בזה שיוסף מכר את הסכין שהיא רצתה להשתמש בו כדי להרוג אותו). הסיפור כולו הוא בעצם מחאה כנגד הנאיביות של היהודי והתשוקה שלו לנוחיות הרגע (נוווו  היא מביאה לי אוכל אז מה אם היא רוצה מתישהו להרוג אותי?).

*** שימו לב! ההסבר על הפואנטה של הסיפור היא בעצם הפרשנות האלגורית של הסיפור.

האלוזיה המקראית לדמותו של יוסף:
כולנו מכיר את יוסף מהתורה (נו הזה החמוד עם כותנת הפסים והחלומות שגרם לכל האחים שלו לשנוא אותו אבל אז הפך להיות מאוד מפורסם במצריים?), בקיצור, אותו אחד מסמל את הנדודים של בני ישראל ואת ההתקרבות שלהם לגויים- מזכיר לכם מישהו (כן כפרות, יוסף שלנו!). לא רק זה הדימיון בין שני היוספים, יש לנו ממש דימיון בין הסיפור שלנו ובין פרשת אשת פוטיפר שבספר בראשית.

אז על מה בכלל מדברים שני הסיפורים?
1. הכי חשוב, מערכת יחסים בין גבר לאישה- אצלנו בין יוסף להלני, בתורה מדובר בין יוסף לאשת פוטיפר

2. הבדלי לאום - בשני הסיפורים, האחד הוא יהודי, ואילו השנייה היא נוכריה

3. הבדלי המעמדות- בשני הסיפורים היהודי שלנו הוא נודד, משמע חמודי ועני, ואילו השנייה היא עשירה, שליטת הארץ.

ועכשיו אני אעתיק לכם טבלה מאוד חמודה שתראה לכם איך עגנון לקח ציטוט מהתנ"ך והכניס אותו לסיפור:

במקרא	בסיפור
"חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף"- בראשית לז,לג	"מה אכפת לך אם חיה רעה אכלתהו או אם נשחט בסכין…"
"ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה"- בראשית לט,ה'	"בכל יום התקינה לו סעודה מכל אשר היה לה בבית ובשדה "

ההבדלים בין הסיפור המקראי לבין הסיפור שלנו הם כל כך חשובים ומהותיים:
ההבדלים בין יוסף המקראי, שהיה חזק, הוא ויתר על כל מה שהיה לו, ולמרות כל זאת, הוא התעקש לשמור על הערכים שלו, לבין יוסף מהסיפור, שלא באמת השיג כלום בחיו, וגם כשלא באמת היה לו על מה לוותר הוא ויתר על כל הערכים שלו, והיה חלש ומתרפס, והכל רק כי טוב לו ממש ברגע הזה.
באלו, עגנון משתמש כדי להראות לנו את האירוניה- היהודי הקדום היה כל כך חזק, ההתנהגות שלו הייתה ראויה, ומנגד תראו לאיזה חוואה  התגלגלנו- היהודי המודרני מתנהג בצורה מביישת.

דיברנו מלא על יוסף, אבל בואו נודה בזה, כולנו רוצים להבין קצת יותר טוב את הלני הערפדית שלנו.

נתחיל מהעובדה שהיא היצור האקטיבי הסיפור- היא קונה, היא מכניסה את הרוכל לביתה ואז למיטה שלה, היא מכינה אוכל ומפטמת את הרוכל החמוד ובסופו של דבר כופה עליו את אורח חייה. היא לא ממהרת לחשוף את הסוד שלה ועושה את זה בקצב שלה- היא זאת ששולטת בסיפור הזה.

אם נסתכל על הסיפור לפי הרובד הגלוי שלו, נראה שבתכלס אנחנו מדברים על סיפור אימה (או סיפור אימים פנטסטי שזה מה שתכתבו במבחן), ובסיפור הזה מופיעה אישה ערפד, שאוכלת את בעליה. היא גרה באיזה חור באירופה, בבית ציידים, לבד, בחושך, בפינה. אין לה משרתים והבית דיי רחוק מאוד אנשים או שכנים ולכן יש לנו אווירת מסתורין בכל הסיפור.

יש שתי חידות שהולכות יחד עם הלני- קודם כל חידת הסכין- הגברת החמודה והאמידה שלנו מחליטה לקנות דווקא את הסכין מבין כל הדברים שמציע לה הרוכל, אם טיפונת נתקדם בסיפור אנחנו נראה שהיא גם מולקת את העופות שלה בידיים, מה שעוד יותר מגדיל את השאלה- למה לעזאזל היא צריכה אז סכין?
ואז, באה החידה השנייה, פתאום אנחנו מגלים שהגברת שלנו לא אוכלת ולא שותה, בשלב מסוים, מהפה שלה מתחיל לעלות ריח של אדם רעב. הרוכל החמוד שלנו ממש שואל אותה, ומקבל תשובות בנוגע לחידות שלה :"כל המרבה לשאול מעמיק לו שאול" , וכמובן התשובה הקלאסית "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת".  היא אשכרה אומרת לו את האמת בפנים, אבל האמת הזו היא קשה מידי בשביל יוסף, והיא גם מנוסחת בצורה כל כך בוטה שהוא פשוט מתקשה להאמין שזו באמת האמת, ודיי מתעלם מכך.

אם נסתכל על זה טיפה יותר לעומק וניכנס לרובד הסמוי של הסיפור (כי מדובר באלגוריה, אז להכל יש רובד סמוי), אנחנו נבין שהלני היא בעצם זו שמסמלת בסיפור את עמי אירופה, האכזריים נורא שרוצים להשמיד את העם היהודי.
קודם כל, השם שלה יותר מידי מזכיר את המילה הלניזם- שזורקת אותנו ישר ליוונים ובסופו של דבר לאירופה (כי ליוונים הייתה השפעה מאוד גדולה בהתפתחות התרבות האירופית- אבל זה כבר לשיעור היסטוריה).
דבר שני, השם שלה ניתן לקשירה עם הלנה, שהייתה האישה היפה ביותר בעולם במיתוס של מלחמת טרויה. היא נחטפה, והחטיפה שלה היא זו שהביאה למלחמה. בסופו של דבר גם הלני וגם הלנה הביאו לחורבן והרס.

ההתנהגות של הלני היא גם כן אלגוריה להתנהגות של הגויים כלפי היהודים- הם הראו את ההתנהגויות הרעות שלהם- רצחו, השפילו, ממש לא הסתירו את השנאה שלהם כלפי היהודים ואת הרצון שלהם להיפטר מהם.

וכמובן שאי אפשר לסיים את הסיכום הזה בלי לעשות מוטיבים:
1. מוטיב הסעודה- הסעודה באה להמחיש לנו את העובדה שהרוכל שלנו עזב את מצוות היהדות - הוא כבר לא אוכל כשר, ולא באמת אכפת לו מה הלני מכניסה לו לאוכל. לכל אורך הסיפור אנחנו רואים עד כמה האדונית מפטמת את יוסף , והכל כדי שהוא יהיה "ראוי לאכילה", ויהיה לה טוב וטעים למצוץ לו את הדם.
גם בסוף הסיפור המוטיב הזה בא לידי ביטוי כאשר האדונית מנסה לטרוף את יוסף שנייה אחרי שהוא מנסה לעזור לה. (ההתנהגות של יוסף- זה שהוא בא לעזור לה גם אחרי שהיא רצתה לרצוח אותו- מלמדת אותנו על האנושיות שמגלה היהודי).

2. מוטיב החיה-  המוטיב הזה שייך בעיקר לאדונית, להלני. בחלום של יוסף היא מדומה לכלבה שנועצת את שיניה בגרון שלו (לא יודעת לי זה מזכיר חיה), אחר כך, במותה היא מתוארת כנבלה שנטרפת על ידי עופות,

והכי יפה, היא קוראת ליוסף בשמות חיבה כאלה מתוקים- "עורבי", "נשרי", "פגרי".
אם אנחנו מסתכלים על זה מבחינת המישור הסמלי אז אנחנו נראה שמדובר פה בדימוי של עולם הגויים כעולם חייתי שכמובן רק רוצה שכל היהודים ימותו.

3. מוטיב הדרך- בתחילת הסיפור הרוכל שלנו מתואר כ"מי שנתעלמה ממנו הדרך" או במילים שלנו הוא הולך לאיבוד, אבל כל זה רק עד שהוא מגיע לביתה של האדונית. רק אחרי שהוא מבין שהוא נכנס למלכודת, ושהוא פלוס מינוס שבוי שלה, הוא מתחיל לחפש שוב את הדרך שלו, ואז הוא מוצא אותה (אבל כמובן רק לזמן קצר). הדרך בסיפור שלנו מסמלת את אורך החיים של היהודי. כשיוסף מאבד את הדרך שלו בחושך הוא בעצם מאבד את זהותו, אבל ברגע המשבר הוא חוזר אל מקורותיו: כשהוא יוצא החוצה הוא קורא "אבי שבשמים, כמה נתרחקתי" , וזה בעצם מהווה את ההבנה הסמלית שלו שהוא התרחק מדרך הישר היהודית, האיכסה, זה שבסוף הוא עדיין שב לנדוד בין העמים ובכלל ולא לומד את הלקח שלו.

4. מוטיב הסכין- אנחנו יודעים שהיצירה נכתבה בשנת 1943, כשכבר יש ידיעות בארץ בנוגע למה שקורה באירופה, אז הסכין מסמלת את שאיפת  הרצח שמאפיינת את הגויים. אבל, גם היהודים אשמים כאן- הסכין מסמלת גם את האשמה של העם היהודי שנתן לגויים את האמצעים כדי להשמיד אותו- בדיוק כמו שיוסף הוא זה שמכר להלני את אותה הסכין שאיתה היא ניסתה להרוג אותו.

5.משמעות הסיום המעגלי- בסוף הסיפור היהודי שוב ממשיך לנדוד בדרכו, זה יקרה עד שהוא ימצא עוד אדונית וככה הוא בעצם כל הזמן נמצא באותו המעגל של להיות שבוי של אדונית כלשהי- הוא לא לומד את הלקח שלו. זה בעצם המסר של הסיפור- עד שהיהודי לא ימצא בית משלו,מדינה, המעגל הזה לא יסתיים ובגלל זה הוא חייב למצוא כבר מדינה.

בהצלחה!!