חיים נחמן ביאליק - לבדי

לבדי\ חיים נחמן ביאליק

כדי להבין את השיר אנחנו צריכים קודם כל להבין את הלך התקופה, מה היה בהיסטוריה במאה ה-19.

לא מעניין אותנו כל העולם, אלא רק מזרח אירופה ובייחוד היהודים בה. באותה התקופה תנועת ההשכלה מגיעה לשיאה (זוכרים אותה מהיסטוריה? זאתי שלפיה אנחנו כולנו שואפים ללמוד יותר ולדעת ולחקור ואנשים מתחילים להיות חילוניים?). התנועה הזו גרמה להמון אנשים, ולהמון יהודים שישבו בבתי המדרש ולמדו תורה לחשוב שיש משהו טוב יותר בחוץ, היא הייתה כמו מן קרן אור לחיים טובים ואטרקטיביים יותר. אז ברור שהם ילכו איתה, מה שקרה זה שהמון יהודים קיוו שתנועת ההשכלה תעזור להם לגשר על הפערים שיש בינם לבין העמים האחרים באמצעות ההשכלה המודרנית שהיא לא בדיוק לימודי תורה ומדרש.

היהודים הצטרפו לתנועת ההשכלה,אבל המעבר בין אורחי החיים גרם לזה שהרבה התבוללו ונטשו את הדת היהודית. הם פשוט לא ידעו איך לשלב את החיים החדשים שלהם עם המסורת שהייתה להם מהדת היהודית.

השיר לבדי הוא בעצם שיר לאומי, הוא מתאר את החוויות של בני הדור. אנחנו נראה בשיר את עזיבתו של הדובר את בית המדרש. לאט לאט הוא מתעניין יותר ויותר לצאת אל העולם החדש ואנחנו נראה אותו מתלבט לפני העזיבה. בבית האחרון, מתואר הבכי של השכינה (שכמובן מייצגת את היהדות) בעקבות העזיבה של הדובר.

בואו נתחיל:

בית א'

בבית הזה הדובר מציג את עצמו בתור האדם היחיד שנשאר בבית המדרש- כולם עזבו כבר אל העולם החדש. " כולם נשא הרוח, כולם סחף האור, שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה" העולם החדש, תנועת ההשכלה מתוארים בבית הזה בתור האור, השירה, רק דברים טובים יוצאים מזה. גם התיאור של ההגעה אל העולם החדש, הם נסחפו, הוא חיובי- המשמעות כאן היא של התלהבות ורצון. היהודים עזבו ברצון, אבל בניגוד אליהם, הדובר שלנו הוא בסך הכל גוזל קטן חמוד ופצפון ששכחו מאחור כשכולם רצו אל האור. "ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה".  הוא נשאר לבד, מסכן, בלי אף אחד.
הוא משתמש במילים תחת כנפי השכינה ובעצם זורק אותנו בקונוטציה מקראית אל תפילת יזכור (וזה קצת עדומומי כי יזכור היא תפילת אזכרה לזכר המתים…) " המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה… " אז הוא כאילו מתייחס אל היהדות כמשהו מת.

למונח תחת כנפי השכינה יכולות להיות שתי משמעויות :

א. הגנה פיזית ונפשית - השכינה, היהדות בעצם כמו מן מגינה על הדובר.

ב. מוות- כמו שאמרנו מקודם.

העובדה שיש לנו שתי משמעויות למונח מביעה את הרגשות המעורבים (האמביוולנטים- כן, זה מילה. תשתמשו בה המורות אוהבות אותה) של הדובר- מצד אחד הוא מאוד קרוב ליהדות ולשכינה והיא מגינה עליו, אבל מצד שני, הוא מרגיש את המוות הרוחני המאיים לבוא.

כבר בבית הזה אנחנו פוגשים בשני מוטיבים :
1. מוטיב הבדידות - אנחנו נראה את המוטיב הזה לאורך כל השיר, והוא מופיע אפילו בכותרת (לבדי, זה נשמע דיי בודד לטעמי). בבית הראשון המילים "נשתכחתי מלב"  הן אלו שמתארות את האני השר בתור ישות בודדת שנשכחה מאחור.

2. מוטיב הכנף- גם זה מוטיב שנראה לכל אורך השיר, הוא זה שיוצר לנו את התמונה של גוזל קטן וחמוד והשכינה. לאט לאט בשיר אנחנו נראה כיצד הגוזל מתחזק וגדל, בעוד השכינה עצמה נחלשת וקטנה. בבית הראשון, אנחנו רואים את הדובר  שהוא גוזל רך שחבוי בין כנפי השכינה.

בית שני

בבית הזה השכינה עדיין חזקה יחסית, אבל היא כבר מתחילה להיחלש. ההיחלשות של השכינה בשיר היא סמלית להיחלשות כוחו של בית המדרש על היהודים.הדובר בבית מודע להיחלשות של השכינה, אבל הוא גם יודע ש היא מפחדת שהוא יעזוב אותה, כי הוא היחיד שנשאר לה.

"בדד, בדד נשארתי" הדובר נשאר לבדו עם השכינה, ואנחנו שוב רואים את מוטיב הבדידות בא לידי ביטוי.

"והשכינה אף היא, כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה" , בעצם זה הביטוי להיחלושתה של השכינה - ימין הוא הרי הצד החזק של רובנו, הכנף הימנית שלה שבורה ואנחנו בעצם יכולים ממש להבין עד כמה היא נחלשה. אמרנו כבר שהשכינה היא בעצם סמל ליהדות, אז השורה הזו מסמלת לנו כמה נחלשה היהדות.

"ידע לבי את ליבה, חרד חרדה עליי, על בנה, על יחידה"  בשורות האלו אנחנו בעצם רואים את ההזדהות של הדובר עם כאבה של השכינה, ויש לנו האנשה. השכינה מתוארת כמו מישהי שמגוננת על אדם אחר, שגם יכול להזדהות איתה, אין יותר אנושי מזה.
יש לנו גם קונוטציה מקראית נוספת, המילים בנה יחידה מזכירים את עקדת יצחק שהייתה בעצם מבחן האמונה של אלוהים לאברהם. דווקא הבן האהוב הוא זה שצריך לשלם את המחיר, הדובר שלנו הוא היחיד שנשאר לשכינה, הוא בנה היחיד.

אם אנחנו שנייה נזכיר מוטיבים, מוטיב הבדידות בא לידי ביטוי כמו שאמרנו, במילים בדד, בדד נשארתי. מוטיב הכנף גם בא לידי ביטוי בביתה זה בכנף השבורה של השכינה אשר מרמזת על השבר בעולם היהודי.

בית שלישי

הבית הזה הוא ההתחלה של הסוף מה שנקרא. כאן, מתחיל להשתנות היחס של הדובר אל השכינה.

"כבר נתגרשה מכל הזוויות, רק עוד פינת סתר שוממה וקטנה נשארה" - הפעם, השכינה היא הבודדה ולא הדובר, כולם עזבו אותה ומכאן והלאה היא זו שתהיה במרכז המוטיב.

המקום היחיד שבו היא יכולה להסתתר ולהיות מוגנת הוא בעצם….. בית המדרש. אבל גם זה לא אידיאלי:

"בית המדרש - ותתכס בצל, ואהי עמה יחד בצרה". בית המדרש היפה שלנו מכוסה בצל. זוכרים את האור שסימל את העולם החדש והנאור? אז הצל בעצם מסמל את העולם של היהדות. כשאני אומרת שהשכינה מתחבאת, הכוונה היא שהמעטים שעדיין נשארו נאמנים ליהדות ולשכינה נמצאים בבית המדרש.

המילה בצרה, מלמדת אותנו שלמרות שהאני השר באמת עדיין נשאר עם השכינה, הוא כבר פחות ופחות רוצה להיות איתה, הוא מתייחס למצב כצרה.

בית רביעי

השינוי ביחס הולך ונהיה יותר ויותר משמעותי.
"וכשכלה לבבי לחלון, לאור, וכשצר לי המקום מתחת לכנפה-" אנחנו רואים שהאני השר כבר מאוד רוצה ללכת אל החלון ששם יש אור משמע אל ההשכלה. הגוזל שהיה לנו בהתחלה כבר גדל והמקום שהיה לו מתחת לכנף של אמו השכינה כבר צר וקטן לו. הוא כבר לא מסופק מהשכינה, ממה שהיא מציעה לו ולכן הוא עוד יותר רוצה ללכת אל ההשכלה. השכינה רגישה שהוא עומד לעזוב אז היא מניחה את ראשה על כתפו ומביעה את הצער והכאב שלה בבכי.
"כבשה ראשה בכתפי, ודמעתה על דף גמרתי נטפה"- יש כאן האנשה של השכינה, היא בוכה ומביעה רגשות. הדמעה שלה נופלת על הגמרא שממנה לומד הדובר. הבכי מעורר בדובר רגשות אשם על כך שהוא רוצה לעזוב אותה. יש לנו גם הזדהות של הקורא עם השכינה הנעזבת.

בית חמישי

השכינה שלנו ממשיכה להיחלש ולבכות על הדובר " חרש בכתה עלי ותתרפק עלי". אנחנו שוב נזכרים בכך שהכנף שלנה שבורה. הפואנטה בבית הזה היא שהשכינה אומרת לו שהיא נשארה לגמרי לבד, בלי חברים "כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם, ואותר לבדי,לבדי.." . שוב מוטיב הבדידות בא לידי ביטוי בשכינה, והיא זו שכולם נטשו. היא בוכה ובוכה ובעצם מבקשת מהדובר שלא יעשה את המעשה שכולם כבר עשו, שלא יצא אל העולם החדש.

בית שישי

אנחנו באווירה של אבל, חורבן, החיים בזבל. "וכעין סיום של-קינה עתיקה מאוד" הקינה היא הקינה של ירמיהו על חורבן בית המקדש וזו הקונוטציה המקראית בבית זה. זה בעצם קישור מאוד יפה של ביאליק בין קינה על חורבן בית המקדש לבין חורבן בית המדרש שקורה ממש לנגד עיניו.

השורות האחרונות של השיר מבהירות לנו שהדובר עזב את השכינה, "שמעה אזני בבכיה החרישית ההיא ובדמעה ההיא הרותחת" הוא רק שומע את הבכי, זה אומר שהוא כבר לא איתה, הוא גם עזב אותה. הוא כמובן לא עזב ככה בפשטות, יש לו רגשות אשם, זה כואב לו אבל הוא עדיין עזב.

בבית הזה יש האנשה של השכינה שמתפללת, מבקשת בוכה והכל כדי שלא יעזבו אותה וכדי שהיא לא תישאר לבד.

בסוף הבית יש קו מפריד, שמעיד על כך שהשיר הוא שיר עם סיום פתוח.

הללויה, סיימנו לעבור על התוכן של השיר, אז עכשיו אמצעים אומנותיים יאיי:

קודם כל המבנה של השיר הוא שיר מתהפך. בתחילת השיר היה זה הדובר שהיה לבד, אנחנו מתכוננים לזה שכל השיר הוא יהיה המסכן והעזוב אבל אז לאט לאט מתברר שהשכינה היא זו שנשארת לבד. הכותרת, שבהתחלה חשבנו שמתייחסת לבדידותו של הדובר, מקבלת משמעות חדשה עכשיו כשאנחנו מבינים שזו השכינה שנשארה לבד. הדרך הנכונה להסביר את התהפכות היא לפי מוטיב הכנף והבדידות.

יש לנו בעצם שינוי במאזן הכוחות- בהתחלה הדובר זקוק להגנתה של השכינה, כי הוא גוזל קטן ומסכן, אבל בסוף היא זו שזקוקה לו.

יש לנו בשיר גם ניגודיות בין האור לצל- האור שמייצג את העולם החדש, הנאור והחילוני, ואילו הצל מייצג את עולם היהדות.

כמובן שאנחנו לא יכולים לשכוח את שני המוטיבים שלנו :

1. מוטיב הבדידות - שמתייחס בהתחלה לדובר אבל אז לשכינה
2. מוטיב הכנף- שבתחילת השיר היא זו שמגנה על הגוזל מרע, והיא החזקה וזה מתאר את היהדות בשיא פריחתה. עד לסוף השיר שבו הכנף שבורה כי השכינה והיהדות כאחת נעזבות ונחלשות .

קונוטציות:
גם הכורת עצמה של השיר הוא קונוטציה מקראית. אנחנו ממנה נזרקים לאליהו הנביא בעודו מתלונן לעם על כך שהם נטשו את עבודת האל והוא נשאר לבד, היחיד ששומר על היהדות.
ועוד שלוש פעמים נוספות שיש אזכור מקראי (וכבר אמרנו אותן):

• תחת כנפי השכינה- לקוח מתפילת יזכור
• על בנה על יחידה- שמזכיר לנו את עקדת יצחק.
  שימו לב, בסיפור המקראי היה נס והבן ניצל, אצלנו הבן היחידי עוזב, כי הוא לא מוכן להקריב את עצמו למען השכינה.
  הניגוד הזה בין שני הסיפורים מביא אותנו הקוראים למסקנה שהיהודי המודרני בעצם מוותר על המסורת.
• קינה עתיקה מאוד- שזורק אותנו לקינתו של ירמיהו על בית המקדש.

מטפורות אין בשפע:

רק השכינה שהיא מטפורה לעולם היהדות והגוזל שהוא מטפורה ליהודי המתמשכל (זה שעובר לתנועת ההשכלה)

יש לנו מלאןןן האנשה של השכינה, ואנחנו מזדהים עם הרגשות של יותר ויותר מרגע לרגע.

אם נסתכל רגע מבחינת סמלים, יהיה לנו את האור והצל שמסמלים את שני העולמות המנוגדים.

ואחרון חביב- הצלילים

יש לנו בשיר חריזה רק בשורות השנייה והרביעית בכל בית וזה גם סמלי בשיר. באותה התקופה כשביאליק כתב את השיר היה נהוג לחרוז הכל. הדובר בשיר שלנו לא נכנע למוסכמות החברה לגמרי אבל הוא גם לא לגמרי שובר אותן - זה מלמד אותנו על עד כמה הוא חצוי בנפשו .

קוראים לזה חריזה מסורגת, ואנחנו לומדים מכך גם שהוא לא סיים להתלבט, הוא מתקשה לעזוב את היהדות בשל הרגשות המעורבים שלו. הוא עוזב, אבל נפשו לא מצליחה להתנתק.

חברים, אני מקווה שהגעתם עד לכאן ולא השארתם אותי לבדי.

בהצלחה !!