לא זכיתי באור מן ההפקר- חיים נחמן ביאליק
או במילים אחרות - אני לא סתם מפורסם ,אני אשכרה משקיע ונותן מעצמי .
השיר הוא שיר ארספואטי, לא הוא לא ערס כפרה עליכם , אלא שיר שמתאר את הייסורים של המשורר לפני כתיבת השיר, במהלכה וכמובן גם אחרי פרסום השיר.
הנושא של השיר הוא היחס בין המשורר ליצירה שלו, לבייבי הקטן שלו , וגם בין המשורר לקהל הקוראים .
אם אתם ממש רוצים להיזכר בעוד איזה שיר ארספואטי חמדמד פשוט תזמרו לכם את השיר "איך שיר נולד".
משמעות הכותרת
לשם של השיר, יש משמעות מטורפת הפעם . במילה אור מתייחסים ליצירות , ליכולת היצירתית של המשורר עצמו . אבל הביטוי לזכות מן ההפקר משמעו לקחת דברים ממש בקלות , מרכוש הכלל . אז כשהוא אומר שהוא לא זכה באור מן ההפקר הוא בעצם מתכוון שהיצירה שלו לא באה כל כך בקלות כמו מישוה שלוקח משהו מהרכוש של כולם . אלא שהמקור של היצירות שלו הוא בכאב ובהשקעה.
בית א'
"לא זכיתי באור מן ההפקר"- שוב אני אחזור ואומר, הכוונה היא שהיצירתיות של המשורר והיכולת שלו לכתוב את השירים שלו היא לא דבר שככה סתם בא לו , אלא דבר שהוא עבד קשה מאוד בשביל להשיג.
המילה אור היא מילה מאוד חיובית , וממנה אפשר להבין שכישרון הכתיבה שלו נשמע למשורר כדבר חיובי.
"אף לא בא לי בירושה מאבי"- הכישרון לא בא בירושה מאביו , זה לא איזה מתנה מגניבה שהוא קיבל נגיד בנובי גוד והוא משתמש בה .
"כי מסלע וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי"- עכשיו ביאליק מסביר לנו שתהליך היצירה שלו מגיע ממקום מאוד פנימי ואישי, ולא סתם אישי אלא שגם דיי קשה להוציא אותו - הרי הוא משווה את היצירה לדבר שהוא חוצב בסלע , ובלב כדי להוציא. שימו לב שהוא לא אומר נגיד איזה סלע לפלף פושטי , אלא סלע צור , שזה סלע מאוד מאוד חזק.ממש כמו שזה קשה לחצוב בצור , ככה זה קשה לחצוב בלב ולהוציא את היצירה. בא לומר שהשירים שלו לא זורמים לו מהלב ככה בקלות , אלא שמדובר בתוצר של חוויה אישית , מאמץ נפשי ממושך ומכאיב.
בית ב'
"ניצוץ אחד בצור ליבי מסתתר , ניצוץ קטן - אך כולו שלי הוא , לא שאלתיו מאיש , לא גנבתיו - כי ממני ובי הוא"- יש לי רעיון , והוא מסתתר בליבי ! כל הרעיונות שלי , כל השירים שלי , הם שלי! הכל מקורי , אני לא לקחתי שום דבר מאף אחד. רק תשימו לב בבקשה, שבשלב הזה הניצוץ הוא רק ניצוץ ולא קורה איתו כלום.
המשורר שלנו מאוד גאה בניצוץ המקורי שלו , הוא מביע בבית הזה רגש של גאווה ליצירה השירית שלו .
בית ג'
עד עכשיו , ביאליק מספר לנו על תהליך יצירה מאוד איטי וממושך , אבל עכשיו בבית הזה אנחנו נראה את התהליך המהיר יותר של היצירה, איך הכל מתפוצץ.
שימו לב:
- " תחת פטיש צרותיי הגדולות "- הצרות הגדולות , הכוונה היא לחוויות קשות וטראומתיות שהמשורר חווה שהן כמו פטיש מכות בו וגורמות ל..
- "כי יתפוצץ לבבי , צור עוזי"-באופן הגי ספונטני שיש, הלב שלו הסופר חזק שלו יתפוצץ מהכוח של הפטיש, והניצוץ שלנו יעוף .
- "זה הניצוץ עף , ניתז אל עיני,"- הניצוץ עך אל עיניו של המשורר והוא בעצם רואה את השיר ברוחו.
- "ומעיני -לחרוזי"- מיד אחרי שהמשורר ראה את השיר ברוחו,הוא יוכל להתחיל לכתוב אותו והוא באמת עושה את זה וכותב את החרוזים והופס יש לנו שיר מלא.
אז מה היה לנו פה ?
היה לנו לב קשה כמו סלע, במובן של חזק, ואז כל צרות החיים באות ומכות עליו כמו פטי שנורא גדול וחזק, עד שהניצוץ שהיה בתוך הלב מתפוצץ ומתפרץ לאחר איזו חוייה נפשית מאוד חזקה, הניצוץ הזה עף אל העין של המשורר, הוא רואה את השיר מול רוחו (יעני מדמיין מה יהיה ) ואז מתחיל לכתוב תא השיר , והוא הופך ליצירה מוגמרת עם חרוזים וכל הכיף הזה.
בקטנה לא?
בית ד'
חכו יפים שלי, הסיפור של השיר שלנו לא נגמר שנייה אחרי שכתבו אותו - המשורר גם מפרסם את השיר ועכשיו בבית הזה, ביאליק פונה אל הקוראים :
"ומחרוזי יתמלט ללבבכם ,ובאור אשכתם הצתיו , יתעלם "- הכוונה בשתי השורות האלו היא שהקוריאם מאוד נהנים מהשירים שהם קוראים , היצירות חודרות ללבבות שלהם , אבל הם מתעלמים מהדבר שגרם לכתיבת השיר, הם מתעלמים מכל הכאב שהמשורר היה צריך לעבוד כדי לכתוב את הדבר הזה שהם נהנים ממנו כל כך (כי אתם רואים עד כמה אנחנו נהנים לקרוא את השירים האלו…)
"ואנוכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם"- מי משלם את המחיר ? אני , המשורר. אני הרי זה שכאב לו , אני זה שחוויתי את הטראומה כדי שכולכם תהנו. ביאליק בעצם מביע תסכול מהעובדה שמהשנייה שהוא מפרסם את השיר, הוא הופך להיות נחלת הכלל, כבר מתנתק מהחוויה האישית של המשורר ומקבל חיים עצמאיים. הביטוי בחלבי ובדמי משמעו במיטב כוחותי . אבל הוא (המשורר) לא שולט בתהליך היצירה, הרי הוא לא שולט בניצוץ שמגיע, ובטח שהוא גם לא שולט בפטיש הצרות שמכה , אז הוא ממשיך לשלם את המחיר בכל פעם מחדש.
רעיונות מרכזיים בשיר
אווירה - יש בשיר מן מתח בין הצורך של המשורר ליצור אומנות , הוא הרי לא יכול להתנגד לתהליך היצירה, לבין המחיר שהמשורר משלם עבור הצורך הזה, הרי הוא היחיד שבאמת מרגיש את הכאב, והיצירה שלו מתנתקת מכאבו ברגע שהיא הופכת לנחלת הכלל.
עמדת המשורר- ביאליק נחוש לבהיר להל הקוראים שלו את היחס שלו אל השירים שלו- הוא מתייחס ליצירה שלו כאל דבר אישי ופרטי וייחודי , אבל הקהל מתייחס אליו כאל נכס של הכללץ
המסר- השיר בעצם חושף את הפרדוקס שעומד בפני המשורר- מצד אחד הוא רוצה לשמור על הפרטיות שלו אבל מצד אחר היצירה שלו חושפת את סודותיו ואת נפשו בפני הכלל.
אמצעים אומנותיים
לשון ציורית - אל תשאלו אותי למה, אבל התמונות פונות לחושים .
מטאפורת החציבה- תהליך החציבה באבן מהווה לנו מטפורה לתהליך היצירה כי השיר נחצב מתוך הלב.
מטאפורת הניצוץ - הניצוצות הם מטאפורה לרעיונות לכתיבת השירים . הם מתלקחים לבעירה של יצירה.
לאש, לבעירה של הניצוצות והיצירה בתכלס, יש שני כיונים- מצד אחד, אש זה דבר חיובי מאוד, היא מחממת ונותנת אור , אבל מצד שני , האש יכולה להרוס (כולנו זוכרים את חיפה…) . הקורא הוא לא זה שנשרף מאש היצירה אלא רק המשורר.
סמל- האור מסמל את הכישרון לכתיבת שירים.
מטונימיה- הכוונה היא לחלק מן השלם - החרוז הו אמטונימי לשיר , הכווונה היא שכשביאליק אומר חרוז, הוא מתכוון לשיר.
והעין היא מטונימית לרגש.
בהצלחה לכם !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה