שיר אימי והנחל -אורי צבי גרינברג
קצת רקע על המשורר
אורי צבי גרינברג (אצ"ג) נולד בשנת 1896 באימפריה האוסטרו-הונגרית. כשהתבגר החל לכתוב כתבות לעיתונים ולפרסם את השירים שהוא כתב. באחד המאמרים שכתב,הביע התנגדות למשטר או עשה משהו שהמשטר לא ממש אהב (לא הכי הבנתי כי כתוב דברים שונים במקורות שונים) ונאלץ לברוח מביתו. הוא עלה לארץ ישראל . כל משפחתו נשארה בפולין (שנוסדה בתקופה שבין הולדתו לבין שהוא עזב- הם לא באמת עברו מקום מגורים, המקום פשוט שינה שם).הוא חזר אח"כ לפולין לתקופה מסויממת ושהה בה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הוא עצמו הצליח לברוח ולחזור לא"י, אבל כל משפחתו-אימו,ואחיותיו, לא הצליחו לברוח ונספו בשואה. המוות של בני משפחתו בשואה הותיר את חותמו על אצ"ג והדבר בא לידי ביטוי בשיריו השונים כמו "שיר אימי והנחל" ו"קינת הבן בברחו מבית אימו ואביו".
בחלק משיריו המוקדמים, חזה אצ"ג את השואה של היהודים באירופה- הוא כתב על דברים נוראים שיקרו ליהודים - "כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות\ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות".
לא משנה מה שאלו אתכם, מתחילים את התשובה בציון סוג השיר- שיר לירי שמציג את החוויה הרגשית של הדובר ביחס לרצח האכזרי של אמו
בית ראשון -התחלת האימאז' (אנחנו ממש יכולים לדמיין את מה שמספרים לנו בשיר)
הבית הראשון פותח במילה "ואולי"- המטרה להדגיש את העובדה שמצב שמתואר בשיר הוא מצב היפותטי,שאולי קרה ואולי לא. בעצם שהכותב, מדמיין את המתרחש. למרות ההיפוטתיות של כל המצב, הקורא של השיר צריך להבין שמדובר כאן באשליה של שלווה- לאורך כל הבית מפוזרים רמזים בנוגע לברוטליות ולאלימות שתבוא בהמשך.
השורה הראשונה היא זו שפותחת את כל הדימיון של האני השר (מי שאשכרה מספר את השיר ) בכל הנוגע לאימו- " ואולי אל הנחל ההוא מימי הנערות". הוא מדמיין נחל מהימים שבהם הוא עוד היה ילד, נער. כנראה מדובר על איזה נחל יפה ושקט באירופה (כי הרי חביבנו נולד באירופה).
"השוטף את פי סדנו של העץ הכרות "- בתכלס זה נראה כאילו הוא ממשיך לתאר את האזור השקט והנעים של הנחל, אבל לאאאאאא הכל חייב להיות הרבה יותר מסובך מזה…:
המילים "העץ הכרות" מהווים רמז מטרים (לא זה לא שגיאת כתיב- זה רמז שבא בטרם משהו ואמור לרמוז על משהו שיקרה בעתיד) למוות שעתיד לבוא. הרי עץ כרות זה לא משהו יפה שנצפה לראות באזור שליו ונעים כמו בנחל שמתואר לנו, אלא משהו כרות, שמת בפתאומיות ובאכזריות . השימוש במונח כרתה מצביע על ההשמדה המכוונת המהירה. סתם לידע כללי- הסדן הוא החלק העליון של הגזע הכרות .
"המלחך את גדרות הזרדים החומים"- שוב, למרות שנראה לנו שזה המשך של התיאור הנעים , זה הרבה יותר. המים אמנם כן נעים על פני הזרדים וזו כן תמונה מאוד נעימה בעין, אבל הזרדים הם אלו שעוכרים את התמונה- זרדים הם ענפים קטנים ומתים שנפלו מהעץ (כי הם קצת מתו), גם הצבע החום שלהם הוא זה שממש מדגיש את העובדה שהם מתו (רק אני שמתי לב שאנחנו רק בשלוש שורות וכבר היו שני רמזים על המוות שעומד לבוא?).
"של גני הפירות שם, תבוא הנערה"- האימאז' ממשיך, ולא רק ממשיך אלא מתעצם- אנחנו גם פתאום רואים את הפירות שרק מוסיפים לנו למצב של השלווה והכיף , ואז נכנסת הנערה לתוך התמונה השלווה הזו.
"אדומת השער, היא אימי… דמדומים"- הוא מתאר לנו את הנערה, לא סתם נערה, אלא את אמא של האני השר. הוא מתאר אותה כאדומת שיער- ג'ינג'ית. אם אנחנו קוראים רק עד לכאן , אפשר לחשוב שאמא שלו פשוט באה לרחוץ בנחל וזהו ללכת הבייתה. אבל לאאאאא! הוא מוסיף כאן משפט שמורכב ממילה אחת שאומרת את הכל- דמדומים. יש כאן עוד רמיזה מאוד מובהקת לסוף שעומד להגיע. גם בחזרה על הצליל דם…, גם במובן של הצבע בדמדומים יעני כי אדום זה צבע שיכול לסמל דם ומוות , וגם בכך שהדמדומים הם אלו שמסמנים את סופו של כל יום ולכן כאן הם יכולים בעצם לסמל את סוף החיים של הנערה (רמז מטרים!).
הוא היה יכול להפסיק כאן את התיאור שלו ולחסוך לי את המשך הכתיבה…. אבל למה לעשות חיים קלים?
"ותפשוט בגדיה ובכותנת משיה"- הוא מתאר את אמא שלו מתפשטת בכדי לרדת אל הנחל להתקלח בעצם. הוא לא אומר שהיא מורידה את כל בגדיה אלא רק עד למצב שבו היא לובשת כותנת משי- מראה שהוא עצמו נראה טהור, אבל לא רק טהור אלא גם מאוד מאוד צנוע - הוא לא יכול לתאר אותה כפרובוקטיבית או משהו כזה, בכל זאת זו אמא שלו והוא רואה אותה כצנועה. המשי של הכותנת גם מסמל המון דברים - הוא מסמל את העדינות של הנערה, הרכות והאצילות- אלו הן הדרכים בעזרתן הוא מתאר לעצמו את אימו.
"תרד שם בנחל אראנה שוחה:"- השורה הזו לא מלאה במיליון ומשהו סמלים סודיים שאפחד לא רואה, אבל היא כן מתארת לנו את המצב (יעני ממש ממשיכה את האימאז') ואנחנו רואים את האם יורדת אל הנחל ושוחה שם.
" אלוהית היא במים נאוה בכוחה!"- האני השר מתאר את אימו בתור אלוהית, בשיא כוחו בעת שהיא שוחה. יש כאן גלוריפיקציה ( העצמה ) והערצה מוחלטת באופן גלוי מצד המשורר כלפי אימו.
" דומיה וניחוח פירות מסביב"- הוא "חותך" מהתיאור של האמא ועובר בצורה מאוד מאוד חדה שוב לתיאור של הטבע, לשקט ולדממה ששוררת שם, מתאר את ריח הפירות שיש באיזור. הדומיה הזו יכולה גם היא לסמל את השקט של המוות ולהוות רמז מטרים למוות שעתיד לבוא על הנערה או יכולה לסמל כמו מין שקט שלפני הסערה.
- נסו לדמיין את זה כסצנה מסרט- בא לנו לדמיין את זה עם איזו מוזיקה שקטה של פכפכוך נחלים וציפורים מזמרות וכאלו, אבל המשורר מבהיר לנו שממש לא- הכל קורה בדממה מוחלטת.
שתי השורות הבאות מהוות את נקודת המבט של המשורר.
" ואני עוד לא נולדתי ואבי\עודו עלם בנוף בית אמו ואביו"- במילים פשוטות הוא אומר שהסיטואציה כולה קרתה (או לא … בואו לא נשכח שמדובר כאן בדמיון של המשורר) בתקופה רחוקה בהיסטוריה של המשפחה כאשר הוא עצמו עוד לא נולד, ואביו, בעצם בן הזוג של אמו הוא רק נער צעיר בבית הוריו.
הצבע הדומיננטי בבית הזה הוא האדום- שיערה של הנערה, צבע הדמדומים. הוא מהווה רמז מטרים אחד גדול : מתריע מפני הסכנה והאלימות שעתידים לבוא,יכול להיות שהאדום הזה כבר לא מדבר רק על הסכנה שתבוא על האם עצמה אלא על כל העם היהודי בשואה.
כל הסיטואציה הזו של הנחל והשלווה ממש מזכירים את גן העדן לפני האכילה מעץ הדעת.
אם נסתכל לרגע על הנערה בהקשר מקראי נוכל לראות אותה ממש כטהורה, לבדה בשקט של הטבע שכאילו רק הרגע נברא. אפשר להשוות אותה לאדם (לא כל אדם אלא הזה הראשון). וכמו שאדם איבד את גם העדן שלו גם היא עתידה לאבד את שלה לנצח.
אם נסתכל על האובדן של גן העדן במובן קוסמי (ייקומי ופילוסופי) נראה כאן רמיזה להידרדרות של האנושות כולה, אבל לא סתם הידרדרות, אלא הידרדרות של האדם בידי האדם.
הבית הראשון משלב המון חושים ככה שהאימאז' מפורט מאוד וממחיש לנו את האווירה הקיימת במצב: אנחנו שומעים את הנחל, יכולים להרגיש את הגדרות עשויים הזרדים, מריחים את הריח הפירות שבגנים , וכמובן רואים את הנערה הג'ינג'ית שנכנסת לנחל . שלא נדבר על זה שהכל מתרחש בדממה מוחלטת. אפשר אפילו לומר שהאימאז' הזה גורם לקורא לרצות לצעוק לנערה מה יהיה סופה ובעצם להזהיר אותה, בעוד שהיא שוחה לה בתמימות בנחל ולא יודעת שום דבר על הזוועה שתבוא בעתיד.
בית שני - ממשיכים עם האימאז' החיובי והנעים מלא ברמזים מטרימים שגורמים לך לרצות למות
אם לא הבנתם מהכותרת המפוארת שלי, בבית הזה ממשיך האימאז' שנפתח בבית הראשון וכאן גם יש רמזים מטרימים (למרות שהם דיי חוזרים על עצמם מהבית הראשון ).
"והנה היא עולה מן הנחל ...אמי:"- השורה נפתחת במילה "והנה" שמראה לנו שכאן אנחנו עדיין ממשיכים עם התיאור הדמיוני של אותו יום בו האמא הלכה לשחות בנחל.
" הנערה הברה אדומת השער"- הוא מתאר את אימו בעודה יוצאת מן הנחל . לא שוכח להזכיר שוב את העיניין שהיא אדומת שיער, ומוסיף שהיא טהורה (ברה זה טהורה).
"בלבנת הבתולים בכותנת משיה"- כל השורה הזו באה להדגיש לנו עד כמה הייתה האם באמת טהורה, הבתולים והמשי הם אלו שמדגישים את זה.ניתן לראות כאן גם תמימות - יעני בתולה היא לא עשתה עדיין שום דבר לאף אחד. זה גם מראה איך הבן רואה את אמא שלו.
דבר שמאוד חשוב לשים לב אליו, זה הניגודיות בבית הזה בין האדום שבשיערה של האם לבין הלובן והטוהר של המשי והכותנת של האם .
" ואין היא רואה את בנה המבוגר\העומד ורואה את אימו בעולם "- בשתי השורות האלו אנחנו בעצם מדלגים המון שנים קדימה בהיסטוריה אל התקופה שלנו שבה הבן הוא כן קיים, ולא סתם קיים אלא מבוגר ומדמיין את אימו והיא לא רואה אותו.
"ונערה היא בטרם -עת-אם , באשיה" - אנחנו שוב חוזרים אל הדמיון שלו, הוא ממשיך לתאר את אימו כנערה, מדגיש את צעירותה ואת העובדה שהיא אפילו לא אמא עוד. במילה באשיה משמעה באש שלה ואני חייבת להמשיך לשורה הבאה כדי שנבין את ההקשר:
" נוגה ראשה בערוב יום אל גדרות"- האש של האם (אני יודעת עבר מלא זמן מהשורה הקודמת תנסו להיזכר,) היא בעצם השיער הכתום שלה. הוא גורם לראשה לזרוח,להאיר, גם ממש בערב.
"הזרדים החומים"- הגדרות מהשורה הקודמת הם גדרות הזרדים החומים שכבר אמרנו שהם מסמלים את המוות. בעצם יש כאן תיאור של האדום של השיער שלה, החיות שלה אל מול הגדר עשויה הזרדים שמסמלת מוות.
"של גני הפירות "- המשך השורה ממקודם , הגדרות תוחמים את גני הפירות שגם הם דיי מסמלים תמימות ושלווה ופאן.
" שנוספה על מתקם מתיקות הדמדומים"- אנחנו כבר יודעים שגני הפירות נותנים לנו ריח מתוק ונחמד והכל טוב ויפה, אבל אז הוא מוסיף את הצירוף מתיקות הדמדומים (שהוא?.... ניחשתם נכון ! אוקסימורון - צירוף של שני מושגים בעלי משמעות הפוכה). וכבר אמרנו שדמדומים הוא רמז מטרים למוות שעומד לבוא.
כאן נגמר האימאז' היפה שליווה אותנו מתחילת השיר. וכאן אנחנו גם ממש מרגישים אירוניה- כולנו מבינים בשלב הזה שהשיער האדום של האם עומד להפוך לדם ולא לסתם שיער ג'ינג'י יפה, וזה משהו שאנחנו יודעים אבל האמא עצמה לא.
בניגוד לבית הקודם בו הצבע הדומיננטי היה הצבע האדום, כאן הדגש הוא על הלבן- התמימות והקדושה שהוא מתאר.
אם נסתכל על המשמעות של הלבן בהקשר לתקופה עליה מדברים (טרום השואה) ניתן לשייך אותה לתמימות של העם היהודי שלא יודע ולא מוכן למה שעתיד לקרות לו ( הרצח האכזרי בשואה)
מוכנים לזה? נשימה עמוקה ו….
בית שלישי- הנה הגיע סופה של הנערה וכמובן נגלה את הסיבה לכתיבת השיר!
"הה הכסיף זה הראש והושלג זה הראש"- הבית כולו נפתח בזעקת כאב! וכבר על המילה הראשונה אנחנו מרגישים את היגון והצער שנחווה בבית הזה. עכשיו אנחנו מגלים ששיערה של האם כבר לא אדום וצעיר אלא כסוף \לבן. יכול להיות שזה בגלל דאגה וצער ( אנחנו כבר בתקופה של השואה, והיה לה הרבה על מה לדאוג, מה גם שהבן שלה לא איתם (זוכרים שהוא הצליח לברוח?)), או מסיבה נוספת ופחות עגומה, פשוט מזקנה- מדובר על אישה שהתבגרה, אנחנו לא יודעים בדיוק כמה שנים עברו אבל זה כן הגיוני שהשיער שלה פשוט הלבין בצורה טבעית.
המשמעות של הושלג זה הראש יכולה גם היא להיות כפולה- או גם כן לסמל את זה שהשיער שלה הפך ללבן , או שפשוט יורד שלג.
"עדי שנכפש בדמו בעפר"- זה כבר תיאור מאוד עגמומי. אותו הראש הלבן, נרמס בשלג, והדם זורם על השלג- דמה של האם נשפך על השלג. בעצם קיבלנו כאן את התיאור של הרצח שלה.
"שנשפך בידי גוי גרמני באכזר"- זה ההמשך של תיאור המוות של האם. היא לא רק נרצחה אלא זה היה בידי נאצי בתקופת השואה בצורה אכזרית וחסרת רחמים.
"והבן לא שילם ואת הבור לא חפר"- מובאת כאן הסיבה לכתיבת השיר! הוא מרגיש אשם, על כך שלא רק שהוא לא נקם את מות אימו האהובה, אלא הוא גם לא הביא אותה לקבורה. יש כאן חוסר אונים מצידו, כי הוא כבר לא יכול לנקום ולא יכול לקבור אותה, בעצם אין לו שום דרך לכפר על הדברים שהוא לא עשה.
השיר עצמו נכתב כאשר המשורר כבר דיי מבוגר, ומרגיש את כל רגשות האשם והצער צפים. את הדרך בה נרצחה האם אין הוא מדמיין , למרות שהוא לא היה שם , היו אחרים שראו בוודאות איך היא נרצחה.
הבית השלישי בא בניגוד מאוד מאוד חזק לשני הבתים הקודמים - בעוד שהם היו ארוכים, מפורטים ואופטימיים (יחסית) , הבית השלישי הוא מאוד קצר ותמציתי. ככל הנראה הניגוד הזה בגלל שמשורר רצה להנציח את התמימות והטהורות של אימו, ופחות להתעסק בכאב וביגון של הרצח שלה.
אז אמרנו כבר שזה נורא ברור שיש שני חלקים שונים לשיר, ושיש בינהם ניגוד בתוכן ,אבל הנה יש גם עוד ניגודים :
הניגוד בין שני חלקי השיר:
הצבעים:
בחלק הראשון של השיר הצבע האדום מטהר את השיער של האמא ואת החיות שלה , את הנעורים. ואז בחלק השני הוא הופך ללבן , אמרנו כבר את הסיבות האפשריות לכך (סתם מזקנה, או מדאגה ומצוקה , או כמובן משלג שיורד עליה). הראש שלה (שעליו היה השיער האדום) שעכשיו הוא לבן, נרמס בשלג הלבן ועכשיו האדום מופיע לא בצבע השיער אלא בדם שניגר מהראש שנרמס בשלג.
הצבעים באים לידי ביטוי לא רק באדום ובלבן אלא גם בנופים המתוארים בחלקי השיר השונים . בחלק הראשון מדובר על נופים יפים ופסטורלים של נחל ועצים ודברים כיפיים כאלו, ואז בחלק השני מתחלפים באווירה שונה לחלוטין ובנוף קר הרבה יותר. המטרה של הניגוד הזה היא להביא ל"התעוררות" של הקורא מהאשליה של השלווה.
האדמה והעפר:
בחלק הראשון של השיר אנחנו מדברים על אדמה טובה, שגדלים בה עצי פירות מתוקים.האדמה הזו מוחלפת בחלק השני של השיר בעפר עליו זורם דם הנרצחים.
בחלק הראשון של השיר אנחנו מדברים על אדמה טובה, שגדלים בה עצי פירות מתוקים.האדמה הזו מוחלפת בחלק השני של השיר בעפר עליו זורם דם הנרצחים.
סיכום אקסטרה מהיר על כל האמצעים האומנותיים בשיר:
אמצעים מבניים:
- פתיחת השיר במילה אולי : שזורקת את הקורא לתוך מצב דמיוני של האם בתקופת נעוריה
- ניגוד בין שני חלקי השיר: וואלה חפרתי על זה וזה לא יוצא אקסטרה מהיר… צבעים,אדמה,נופים ותקופות בחיי האם.
- ריבוי השימוש בחושים: יש מלא חושים שבאים לידי ביטוי בחלק הראשון של השיר שמביא לעירוב של הקורא באשליה שעתידה להתנפץ. גן העדן יהפוך לגיהנום ונוכל להרגיש את זה בעזרת כל החושים.
- החזרה על המילה לא בשורה האחרונה בשיר: הבן לא שילם ולא חפר את הבור, בעצם בא להדגיש את מה שהבן היה אמור לעשות אבל לא עשה. הניסוח של המשפט הזה מבהיר לנו את הרגשות של הדובר - חוסר אונים ורגשות אשם רבים על כך שלא נקם את מות אימו.
אמצעים לשוניים:
- מיליון ומשהו רמזים מטרימים :עץ כרות, זרדים חומים , דמדומים,דומיה,כותונת משי, שיער אדום
- אימאז' :התיאור הסופרררר מפורט של הטבילה של האם בנחל הנעים
- אוקסימורון: מתיקות הדמדומים- משהו מתוק יחד עם משהו משמסמל מוות .
- צבעים: אדום,לבן וחום
- קונוטציה (אזכור) מקראית: אובדן גן העדן של האם כרמיזה לאובדן התום ולהידרדרות המוסרית של בני האדם.
אמצעים מצלוליים (יעני של הצלילים):
- דמדומים: דם דם דם דם …. הכנה לדם שעומד להגיע
- הה: הזעקה שמעירה אותנו מהאשליה של הנחל ומחזקת את תחושת הזעזוע מהרצח של האם.
גבירותי ורבותיי, שרדנו את זה!
שיהיה בהצלחה במבחן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה